רציתי לכתוב השבוע על ההסכם שנחתם ב-29 בפברואר בדוחא, בירת קטאר, בין ארצות-הברית והטליבאן ל"סיום" המלחמה בת 19 השנים באפגניסטאן. פקיסטאן, הודו, תורכיה, קטאר, אינדונזיה, אוזבקיסטאן וטג'יקיסטאן שימשו לו שושבינות במו"מ שנמשך חדשים ארוכים. אך בהמשך השבוע התבהר לי שההסכם לא ישים קץ למלחמה הנוראית באפגניסטאן. ההסכם הוא 'ספין' (סחריר) נוסף מבית מדרשו של טראמפ, אשף "עסקות המאה". ההסכם יאפשר, אולי, הוצאה הדרגתית של רוב הכוחות האמריקניים מהמדינה, אך לא יסיים את המלחמה הפנימית. הטליבאן עודו שולט בשני שלישים משטח המדינה; ממשלת אפגניסטאן בראשות אשרף ג'אני כבר הודיעה שלא תשחרר שבויי טליבאן; ובקאבול שוב מתפוצצות פצצות תופת. ארה"ב בסך הכל מתנערת מאחריותה לעוד מלחמה כושלת. היא משאירה מאחוריה אפגניסטאן חרבה ומדממת. מספר הפליטים מאפגניסטאן שני בגודלו רק למספר הפליטים מסוריה (מעל ל-7 מיליון).
נושא נוסף שעומד השבוע במרכז תשומת הלב באירופה, אחרי מגפת הקורונה, הוא השלכות משבר הפליטים מאידליב. בשבוע שעבר החלה תורכיה להעביר ליוון, באזור הגבול סמוך לעיר אדירנה, פליטים שברחו מאזור הקרבות באידליב (ר' גיליון מס' 9 של "זו הדרך"). הצבא והמשטרה של יוון מנעו בכוח את כניסת רוב הפליטים לשטחם, ובאזור הגבול מוקמים בימים אלה מחנות פליטים חדשים. גל פליטים חדש זה מתסיס את כל זרמי הימין באירופה, שכבר קלטה למעלה ממיליון פליטים מהמלחמה בסוריה. אל שנאת הזרים מצטרף עכשיו גם וירוס הקורונה כנימוק הקסנופובי האולטימטיבי.
ב-2016 חתמו האיחוד האירופי ותורכיה על הסכם, לפיו הוחזרו לתורכיה פליטים שהגיעו לאירופה והיו זכאים למעמד של פליטות על פי החוק הבינלאומי. כדי להקטין את מספר "הזרים" בתחומיו, שילם האיחוד האירופי לתורכיה כ-3 מילארדי יורו. כך קלטה אירופה בשנים אלה רק כמיליון פליטים, בעוד שבתורכיה נמצאים למעלה מ-4 מיליוני פליטים. ההסכם נועד להפיס את דעתם של כוחות הימין שעלו באירופה. זו הרחיקה את הזרים והעדיפה לשכוח אותם במחנות פליטים בתורכיה, רחוק מהעין ורחוק מהלב. לתורכיה הובטח חידוש המו"מ לקבלה לאחוד האירופי, אולם בינתיים לא חודש המו"מ. האיום התורכי על האיחוד האירופי
בגל פליטים נוסף נועד לנצל את הקסנופוביה האירופית כדי לקבל עוד כספים וכן תמיכה דיפלומטית במו"מ עם רוסיה. פלישת תורכיה לסוריה וניסיונה ליצור אזור חיץ צבאי בצפון המדינה הם הסיבה העיקרית להמשך המלחמה בסוריה.
יש אולי קורטוב של צדק בטענתה של ממשלת תורכיה כי המדינה אינה מסוגלת לקלוט עוד פליטים מסוריה, אולם היא משתמשת באסונם של הפליטים בצורה צינית לגמרי. בין הפליטים שתורכיה משגרת לאירופה ישנם ככל הנראה גם לוחמים ג'יהאדיסטים אפגנים, פקיסטאנים, אויגורים ואחרים שלחמו נגד אסד. ארדואן מגייס פליטים מאידליב גם לכוחותיו בלוב, התומכים במיליציה האסלאמיסטית של פאיז א-סראג', זו האחרונה מחזיקה בטריפולי ונלחמת נגד הכוחות הנתמכים בידי מצרים, רוסיה, המפרציות וצרפת. הפליטים הם בשר התותחים המפרנס את המלחמות החדשות.
במלחמות העידן הניאו-ליברלי לא נלחמים יותר צבאות של אזרחים חייבי גיוס. אחרי תבוסתה במלחמת וייטנאם, עברה ארה"ב למודל של צבא מתנדבים – אליו מתגייסות בעיקר אוכלוסיות מוחלשות, שסיכוני השירות הצבאי נראים בעיניהן כהזדמנות הטובה ביותר להיחלץ ממצבן. בהמשך לצבא המתנדבים, למד הניאו-ליברליזם להשתמש גם בחברות צבאיות פרטיות, בעיקר במבצעים שחוקי המלחמה הבינלאומיים אוסרים. החברות הפרטיות הצבאיות גם משלמות פחות לחיילים בעלי אזרחות של מדינות בעולם השלישי. משמרות המהפכה של איראן הפנימו את פני המלחמות החדשות אחרי מיליון האבדות בנפש שספגה ארצם במלחמה עם עיראק. את הלקח יישם הגנרל קאסם סולימאני כשגייס צבא פליטים אפגניים ופקיסטאניים לעזרת משטר אסד. את פני המלחמה החדשות מבין עכשיו גם ארדואן. צעירי הפליטים של המלחמה הקודמת הם הלוחמים של המלחמה הבאה. מקצת הפליטים-החיילים ששלח ארדואן ללוב כבר נמלטו ממנה לאיטליה.
דרמת הפליטים שהתחוללה השבוע בגבול תורכיה-יוון כבר עוררה את חוגי הימין והניאו-נאצים באירופה להביע סולידריות עם יוון. הדרמה חזרה על עצמה גם בקפריסין. הנשיא היווני הלאומני ניקוס אנסטאסידיס חיקה את ממשלת יוון וציווה לסגור חלק מהמעברים בין קפריסין היוונית לקפריסין התורכית. מאחר שלא היו בקפריסין פליטים שניסו לעבור את הגבול, נעשתה הסגירה בשם יעילות הבדיקות נגד הקורונה. בעת שנסגרו המעברים, טרם זוהו חולים בשום צד בקפריסין. המפלגה הקומוניסטית הביעה את התנגדותה לסגירה השרירותית של המעברים, וכמה מאות אנשי שמאל הפגינו נגד צעד זה. בינתיים הודיעה ממשלת קפריסין שתשלח כוחות משטרה לסייע ליוון במאבקה נגד כניסת הפליטים.
אבישי ארליך
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
