בשנת 2009 הגיש יש דין עתירה תקדימית לבג"ץ בדרישה שבית המשפט יורה למדינה להפסיק את הכרייה והחציבה שמבצעות מחצבות ישראליות בגדה המערבית. בעתירה נטען כי המדיניות הישראלית מהווה ניצול כלכלי ברוטאלי של שטח כבוש לצרכיה הכלכליים הבלעדיים של מדינת ישראל, תוך הפרה בוטה של עקרונות המשפט הבינלאומי. בדצמבר 2011 דחה בית המשפט את העתירה ובכך הכשיר עושק קולוניאליסטי בוטה של אוצרות אדמה כבושה.
נייר העמדה "לרוקן מתוכן" מראה כיצד כתוצאה מדחיית העתירה, ענף הכרייה הישראלי בגדה גדל בצורה ניכרת. על פי הנתונים שנמסרו ליש דין, ב-2008, שנה לפני הגשת העתירה, נכרו כ-12 מיליון טון חצץ מאדמות הגדה בשטח "סי" ואילו תוך שבע שנים גדלה כמות זו ביותר מ-40% והגיעה בשנת 2015 לגזל של כ-17 מיליון טון מחצבים בשנה. התלות של ענף המחצבות בישראל בכרייה מקומית או קרובת מרחק היא כמעט מוחלטת, וזאת בשל הוצאות ההובלה אשר מייקרות באופן משמעותי מחירי מוצרים דומים מיבוא. על פי יש דין יותר מ-20% מהצריכה הכוללת של מדינת ישראל מגיעה מהמחצבות בשטחים הכבושים.
כמו כן, למדינת ישראל יש אינטרס כלכלי ישיר ומובהק בהגברת החציבה בגדה: מניר העמדה עולה, כי בשנת 2009 דמי ההרשאה והתמלוגים ששולמו למינהל האזרחי עבור השימוש במחצבות עמד על יותר מ-28 מיליון שקל. בשנת 2015 גבה המינהל האזרחי למעלה מ-74 מיליון שקל דמי הרשאה ותמלוגים עבור חציבה באדמות הגדה. בסכך כל קיבל המינהל כ-285 מיליון שקל הכנסה מהמחצבות בין השנים 2015-2009.
ממסמכים רשמיים של המדינה עולה כי גם התכנון ארוך הטווח של הרשויות הישראליות מסתמך על פוטנציאל הכרייה בגדה המערבית ל-30 השנים הבאות לפחות. תכנון אסטרטגי זה חושף את כוונותיה של ישראל להמשיך ולנצל את הכיבוש הצבאי לצרכיה הכלכליים, תוך שהיא מרוששת את השטח הכבוש מאוצרות הטבע שבו ופוגעת באופן בלתי הפיך באפשרותם של הפלסטינים לעשות שימוש במשאבי טבע אלה.
"עשרות שנים של ביזת משאבים ואוצרות טבע מאדמת הגדה המערבית על ידי ישראל הן התגלמות הקולוניאליזם. הלכה למעשה, פסיקת בית המשפט העליון רוקנה מתוכן את הפרשנות המקובלת של הדין ההומניטרי הבינלאומי, התירה את המשך הניצול הבלתי הפיך של השטח הכבוש לטובת צרכיה הכלכליים של ישראל", נכתב בנייר העמדה.
