הודעת נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, כי ארה"ב מכירה בירושלים כולה כבירת ישראל ותעביר אליה את שגרירותה היא בלתי–חוקית. כל החלטות האו"ם מאז 1947 לא קיבלו מעולם את טענת ישראל לבעלות בלעדית על כל ירושלים. זו הסיבה שהשגרירויות הזרות אינן ולא היו בירושלים. בין 1948 ל-1967, הייתה ירושלים מחולקת: החלק המזרחי תחת שלטון ירדני והמערבי – תחת שלטון ישראלי. במלחמת 67' כבשה ישראל את מזרח העיר, בצד הגדה המערבית, רצועת עזה, סיני והגולן. לכיבוש הישראלי אין הכרה בינלאומית. לכן, שטחים אלה נחשבים כבושים. הצהרת טראמפ מנוגדת להחלטות האו"ם. אם וכאשר תצא לפועל, תפר את החוק הבינלאומי ואת החלטות הקהילה הבינלאומית.
למרות צהלות השמחה הרבות שנשמעו ברחבי ישראל, הצהרתו של טראמפ היא מתנה מורעלת: פרובוקציה, שבירת אמון והצתת איבה. ירושלים היא לב ליבו הרגיש של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. שם החל הסכסוך, ובלי פתרון מוסכם בין ישראל לפלסטין באשר לשאלת ירושלים והמקומות הקדושים – גם לא יסתיים. אם אכן, כפי שכבר עולצת ממשלת נתניהו, טראמפ "מוסר" את ירושלים ליהודים לפני כל מו"מ – פקעה יומרתו להיות מתווך (ארה"ב מעולם לא הייתה הוגנת.) כך רואים זאת הפלסטינים שהביעו את זעמם בהפגנות מחאה נגד ארה"ב וישראל: בעזה, בחברון, ברמאללה, בירושלים המזרחית; וגם במשולש ובגליל. כך רואה זאת כל העולם הערבי והמוסלמי: בלבנון, בירדן, במצרים, במרוקו, באלג'יר, בטוניס, בטורקיה, באיראן ובאינדונזיה. תכנית קושניר, שליחו של טראמפ למזה"ת, איבדה כל משמעות לאחר הצהרת חותנו.
ההצהרה של טראמפ אולי משמחת את בוחריו האוונגליסטים ואת הלובי היהודי בארה"ב, אך היא הרסנית גם אם מסתכלים מנקודת מבט של האינטרס האמריקאי. הצהרת טראמפ מבודדת את ארה"ב ופוגעת בשארית השפעתה במזרח התיכון ובעולם. אפילו הסעודים ונסיכי המפרץ, שאותם מנסה טראמפ לרתום לברית דמים נגד איראן, מתנגדים לניסיון להפקיע מהפלסטינים את הריבונות העתידית במזרח ירושלים. מדינות האיחוד האירופי מוצאות את עצמן יותר ויותר בעמדות מנוגדות
לאלה של ממשל טראמפ, גם בנושא ישראל והמזרח התיכון. הן נאלצות לפתח מדיניות אוטונומית לגבי הסכסוך הישראלי–פלסטיני. רובן מתנגד באופן נחרץ לשינוי בוטה בסטטוס–קוו בירושלים בטרם הושג הסכם בין הצדדים.
ונתניהו? הוא נאחז בהצהרת טראמפ כבגלגל הצלה אל מול הצטברות ההוכחות בדבר השחיתות שלו ושל מקורביו. ההפגנות הקוראות לסילוקו גדלות משבוע לשבוע, אבל ההסלמה בגבול עזה, העימותים בגדה ובירושלים והפגנות הענק בעולם הערבי מאפשרות לו שוב לחבוש את כובע "מר ביטחון" ולהשכיח מהציבור את הטענות כלפיו.
השבוע האחרון הוא עוד הוכחה לכך, שפתרון לסוגיית ירושלים יימצא רק במו"מ ישיר בין ההנהגה הישראלית לבין מקבילתה הפלסטינית. הקמת שתי מדינות זו בצד זו, ששתי בירותיהן בירושלים, הייתה ונותרה הפתרון ההגיוני ביותר. רק כך תוכל העיר להיוותר פתוחה ומאוחדת. מהלכים חד–צדדיים של ישראל וארה"ב לבטח לא יתרמו לאחדותה ולשלמותה של העיר, אלא רק יפילו ועוד קרבנות, יעמיקו את הסכסוך המדמם בין שני העמים וינציחו את הכיבוש
