אינטל, חברת השביבים האמריקאית שסניפיה פרושים בעולם, הקימה את המפעל הראשון שלה בישראל ב-1974. היא התנתה את השקעתה זו במענקים נדיבים ובהטבות מס לפי החוק לעידוד הון, אך גם בהסכמה של הממשלה ושל ההסתדרות, כי העובדים בו לא יהיו מאורגנים. ההטבות וההסכמה המבוקשות ניתנו בתירוץ שהן ירחיבו את התעסוקה בפריפריה, והמפעל הראשון הוקם בקרית גת.

מפעל אינטל בירושלים העומד להיסגר (צילום: אינטל)

מאז, מתנהלת אינטל המאותרגת לפי אותה שיטה: להקים מפעלים ומרכזי פיתוח לפי צרכיה (כל תוצרת החברה מיועדת לייצוא), לקבל מה שיותר מענקים, לשלם מה שפחות מסים, וגם אחת לעשור בערך לבצע סבב פיטורי עובדים.

לפי נתונים של מינהל הכנסות המדינה, אינטל ישראל נמנית עם ארבע החברות היצואניות הגדולות, אשר הכנסותיהן (60 מיליארד שקל בשנה) ברובן אינן ממוסות כלל. כתוצאה מכך, שיעור המס שהן משלמות על הכנסותיהן הוא 7% בלבד.

שיטת אינטל עובדת גם אחרי 40 שנה. ב-2014 שבה אינטל וביקשה מענק והטבות מס בסכום של 700 מיליון שקל עבור הרחבת המפעל בקרית גת וקליטת עובדים חדשים. מה שלא הפריע לה להודיע החודש, כי בכוונתה לעשות סבב פיטורים עולמי, ובמסגרתו לפטר כאלף עובדים במפעליה בישראל. הפיטורים האלה נעשים מאחורי פרגוד עבה, שכן עובדי המפעלים אינם מאורגנים, ואין מי שייצג אותם.

סאגת אינטל הזכירה לי שאי–שם בשנות ה-90', על רקע מערכה נגד האוצר בשל הטבות מס מפליגות שניתנו אז למעבידים, נפגשתי עם ציפי גל–ים, אז הממונה על הכנסות המדינה. שאלתי אותה, האם יש לאוצר נתונים המאששים את הטענה בדבר התועלת לכלכלה הישראלית הגלומה בהטבות המס למעבידים. הממונה פקחה את עיניה לרווחה ובקול משתומם השיבה: "זה מן המפורסמות". אני מניחה שזה מה גם שהיה משיב לי יואל נוה, מי שמונה החודש לראש מינהל הכנסות המדינה, אם הייתי שואלת אותו על ההטבות לאינטל על רקע מסע הפיטורים הנוכחי.

תמר גוז'נסקי