הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, בראשות ח"כ עאידה תומא–סלימאן (חד"ש–הרשימה המשותפת) קיימה אתמול (שלישי) דיון מעקב על מסגרות הטיפול בהפרעות אכילה. יו"ר הוועדה פתחה את הדיון ואמרה: "העדויות הכואבות ששמענו בדיון הקודם בנושא לא נתנו לי לישון מספר לילות. הרגשת חוסר האונים ממערכת הבריאות, שלא מבינה את עומק הבעיה –בעיה פיזית ונפשית ביחד, שמשפיעה על כל המשפחה של החולה – ולכן לא מצליחה להתכונן ולטפל בה כראוי. בישיבה ההיא גילינו שיש בעיה גדולה של פריסה של מסגרות טיפול, וגם חלק ממעט הקיימות, נמצאות בסכנת קריסה. מרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך לבקשתי סקירה מקיפה בנושא, ואני מקווה שהמשך הדיון יהיה סביב התקדמות ושיפור ובשורות טובות ממשרד הבריאות, ולא רק תיאור הקשיים הקיימים".

לדברי רוני בלנק, מרכז המחקר והמידע של הכנסת: "למשרד הבריאות אין נתונים על היקף התחלואה בהפרעות אכילה בישראל, על מספר המאובחנות ועל מספר המטופלות, אלא הערכות בלבד. להערכתם, בין 6%-8% מהנערות בגילים 24-15 בישראל סובלות מהפרעות אכילה, כלומר בין 40,000-30,000 נערות ונשים, וזה לא כולל נשים בגילאים אחרים או גברים. להערכת משרד הבריאות, כ-50% מהחולות יחלימו, 30% ימשיכו לסבול מסימפטומים חלקיים בעוצמות משתנות, ו15-20% יהפכו לחולות כרוניות, שייכנסו וייצאו ממערכת האשפוז באופן קבוע. לפי גורמי המקצוע, יש מחסור במסגרות לטיפול יום לבוגרים, וחסם מרכזי בפני יצירתן הוא התעריף הקיים (כ-450 שקל). משרד הבריאות מסר כי ייקבע תעריף חדש ולתקופת הביניים יוקצו 10 מיליון שקל".

ד"ר איתן גור, מנהל המרכז להפרעות אכילה בתל השומר, הוסיף: "אותם 10 מיליון הוזכרו בדיון לפני חצי שנה ואנחנו תוך שלושה ימים הגשנו הצעה עם תקציב מדויק, עד רמת פרוסת הלחם, לקבל חלק מהם כמענק חד פעמי לתשתיות – והם עד היום בודקים את ההצעה. יש לנו כרגע 35 חולות שממתינות לאשפוז, ואם נקבל תקציב, אנו ערוכים לפתוח מידית 12 עמדות לטיפולי יום, שגם יאפשרו טיפול מסוג זה וגם יורידו את זמני ההמתנה לאשפוז".

 יו"ר הוועדה פנתה למשרד הבריאות להבין באיזה אופן הוקצה הכסף, ואורן פרלסמן, השיב כי למיטב ידיעתו הכסף הוקצה לשנת 2017, עד לסיום תהליך קביעת התעריף החדש בין משרד הבריאות לאוצר, והוא איננו מכיר תקציב ל-2016. יו"ר הוועדה הקריא לו את פרוטוקול הדיון הקודם בו הבהיר חיים הופרט מהמשרד כי יש 10 מיליון גם ל-2016 ו-2017, ודרשה לקבל עוד היום תשובות מפורטות על מה נעשה עם הסכום, ואם לא נוצל. הצהרה של המשרד כי השנה יועמד סכום כולל של 20 מיליון. בהמשך הדיון אמר פרלסמן שבירר וכי הוקצה כסף לבי"ח הדסה ולמרכז איתנים, אך הנוכחים אמרו כי הסכומים אינם מתקרבים ל-10 מיליון וכלל לא בטוח שאלה הקצאות של 2016.

אמיר צנדקוביץ’, מנהל מכון אגם לטיפול ושיקום הפרעות אכילה במרכה הרפואי רעות, הדגיש "מתסכל לשמוע על כל תקצוב לפתיחת מרכזים חדשים עם הכסף, כשאנחנו, שמטפלים ב-180 מטופלות בשנה, נמצאים במצב קריסה. עולות טענות על הקושי להכשיר כח אדם חדש, אבל כל הניסיון והאנשים אצלנו הולכים להיעלם ללא התקציב".

ד"ר יוסף בר–אל, מנהל מערך בריאות הנפש בשירותי בריאות כללית, הוסיף ש"האוריינטציה של משרד הבריאות הייתה אשפוזית, אבל כשהועברה אלינו האחריות ביולי 2015, ידענו שככל שיש יותר מסגרות אמבולטוריות, כך פחות חולים יצטרכו להגיע לאשפוז. גישתנו הייתה הקמת מרפאות כלליות לבריאות הנפש קודם כל, ובהדרגה לבחון היכן צריך מרפאות ספציפיות. מאז הדיון הקודם פתחנו עוד מרפאה ספציפית להפרעות אכילה, רביעית במספר, בעפולה. יש מחסור גדול של כח אדם מקצועי בנושא, בעיקר בפריפריה, והעובדה כי משרד הבריאות מקצה את התקציבים, לכלל נושא בריאות הנפש ולא ספציפית להפרעות אכילה, מאלצת אותנו לתעדף בין המחלות". יצוין שהוועדה שמעה במהלך הדיון מספר עדויות, כמו עדותה של ג’, תושבת אילת, אשר סיפרה שהייתה צריכה לטוס למרכז הארץ מספר פעמים בשבוע בשביל טיפול, או דבריה של ר’: "אין סטנדרטים לטיפול ראוי. אי אפשר לקרוא לדיאטנית שמקבלת חולה לעשר דקות בשבוע טיפול בהפרעות איכלה. תופעת זריקת המטפלות מטיפולים, שדיברנו עליה בהרחבה בדיון שעבר, ממשיכה בשיא כוחה והיא החמורה מכולן. איך אפשר לקטלג חולה ככרונית אם לא ניתנים לה אמצעים לטיפול בקהילה?! יש צורך להתאים את הטיפול למטופלת ולא את המטופלת לטיפול".

 יו"ר הוועדה, ח"כ תומא–סלימאן, סיכמה את הדיון: "אני מודה על העדויות ששמענו כאן, ומקווה שהקולות האלה גם מגיעים לדיוני התקציב בין משרד הבריאות לאוצר. 10 מיליון זה כסף קטן למדינה ואנו מדברים כאן על הצלת חיים. אם משרד האוצר לא בטוח איפה הכסף, זה רק מוכיח שצריך לצבוע אותו ככסף ייעודי בבסיס תקציב המשרד. אנו נאבק לשם כך ואני מבקשת מכל הגופים בדיונים להעביר לי ריכוז של צרכיהם התקציביים. אני רואה שחומרה את העובדה שרק קופת חולים אחת שלחה נציגות, כשהן בעצם קיבלו את האחריות על הנושא ממשרד הבריאות. משרד הבריאות צריך לחדד להן את חובת הדיווח, וגם לאסוף מהן נתונים מסודרים על היקף המחלה. איך אפשר לדבר על פתרון לבעיה כאשר כלל לא יודעים מה ההיקף ומה הצרכים שלה". ועוד הדגישה: "מוטב היה שמשרד הבריאות, אם הוא רואה שאיננו עומד באספקת שירותים מתאימים, יקשיב לחולים ולמשפחות שלהם לגבי הצרכים, ויחתום חוזים עם העמותות שכבר מספקות את השירותים הללו בהצלחה. הרי המחסור אדיר וזועק לשמים ואין זמן לחכות".