את דו"ח הוועדה להעצמת יהדות המזרח במערכת החינוך, שבראשה עמד המשורר ארז ביטון, צריך לקרוא. קראתי, התעצבנתי על הניסיון להבליע גם את ההיסטוריה והתרבות של הקהילות היהודיות המזרחיות (הלא אשכנזיות) בתפיסת העולם הציונית בדבר "יחד שבטי ישראל" ולנצלן לדתיות המתפשטת במערכת החינוך הכללית, אך שמתי לב גם לחדירתו, במקומות מסוימים, של שיח היסטורי חלופי.
ילדים במעברת סקיה, בה פעל סניף של המפלגה הקומוניסטית (צילום: לע"מ)
תפיסת המיעוט
בתקציר ההמלצות נכתב, בין היתר: "כשם שהות"ת [הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה] השכילה להעמיד במרכז את נושא הערבים, הנשים והחרדים, הרי שיש להתייחס גם למזרחים כמיעוט מודר" (ע' 12).
המזרחים, כלומר היהודים שמוצאם באסיה ובאפריקה ובבלקן, אינם מיעוט בקרב היהודים, כשם שהנשים אינן מיעוט בקרב האוכלוסייה בישראל. אך ההיבט המהותי של המודרות אכן משותף לכל הקבוצות שנמנו, גם אם ביטויי המודרות שונים ולחומרתה דרגות שונות.
מודרות אין משמעה הוצאת הקבוצה המודרת מהחברה ומהכלכלה, אלא שילובה באופן הדן אותה מראש לנחיתות. ההסללה החברתית–תרבותית והחינוכית של המזרחים לעמדות נחותות בשוק העבודה, בהזדמנויות החינוכיות, במקומות המגורים, באפשרות לרכוש דירה ועוד, היא ביטוי רב שנים של מדיניות מפלה ביודעין מצד השלטון בישראל.
השורשים הערביים
הדו"ח מורכב משורה של דוחות של ועדות משנה, שהחשוב ביניהם, לדעתי, הוא זה של ועדת המשנה להיסטוריה בראשות פרופ' אהרון ממן.
מעבר לדרישה להרחיב את גבולות הסיפר של תכנית הלימודים, כך שתכלול גם את ההיסטוריה של המזרחים, העזה הוועדה הזאת להציג עמדות ודרישות החורגות באופן מהותי מהתפיסות הציוניות של הממסד השליט.
לדרישה שמציגה הוועדה – "להימנע מקביעות שיפוטיות, לשים לב שהנחות היסוד אינן נובעות מסטריאוטיפים", נלווית המחשה: "כמו כן הצגת הערבים והמוסלמים ואזכור קבוצות לא רבניות, קראים ושומרונים, חייבים להיות מתוך כבוד וללא שיפוטיות" (ע' 33). בהמשך חוזרת ההמלצה ומבהירה את הנקודה: "הערבים והאסלאם יוצגו [בלימודי ההיסטוריה] לא רק ביחס ליהודים (לרוב כמשעבדים או כנותני יחס טוב) אלא גם כשלעצמם" (ע' 37).
בהציגה דרישות אלה, ועדת המשנה פרצה את גבולות הסיפר החינוכי השולט בשתי נקודות מהותיות: האחת, הדגשת ההיסטוריה של המזרחים ברובם כחלק מההיסטוריה הערבית–מוסלמית, ומכאן הצורך ללמוד את הערבים והאסלאם "כשלעצמם", וחשוב להוסיף – את השפה הערבית; והשנייה, דחיית השליטה הכמעט בלעדית של ההיסטוריה האירופו–צנטרית בתכנית הלימודים במערכת החינוך.
מגוון הדעות, ההגירה והמחאה
לתשומת לב מיוחדת ראוי נספח ו' לפרק בדבר לימודי ההיסטוריה, שכותרתו: " איך לספר את תולדות יהודי ארצות האסלאם בעת החדשה?" (שם המחבר אינו נזכר).
הנספח מתעמת חזיתית עם ההתיימרות של הציונות להיות הפתרון האחד לכל יהודי בעולם: "בראשיתה היא לא נועדה לתת להם [ליהודי ארצות המזרח] פתרון, גם לא נראה היה שהם זקוקים לפתרון… והיא ממלאת תפקיד אמביוולנטי בעיצוב גורלם – לא רק הצלה ומקום מקלט, כמו ביחס ליהודי אירופה, אלא גורם שגם מערער את מעמדם וגם מציע להם מקלט" (ע' 48).
בערערו על המושג הציוני "עליה". מציע הנספח לשקול את השימוש במושג הגירה בצד המושג עליה; ובהמשך – להמיר את המושג "עליה המונית" במושג "העקירה ההמונית של היהודים מארצות האסלאם" (ע' 51).
הנספח מונה שלוש דרכי התמודדות של יהודים בקהילות המזרח עם התערערות מעמדם – שתדלנות, פנייה לציונות ופנייה למפלגה הקומוניסטית (ע' 50). הצגת דברים זו היא ערעור יסודי של האידיאולוגיה הציונית, אשר כידוע פוסלת כל העמדה של חלופות, ובוודאי את זו הקומוניסטית.
הקליטה הלא–שוויונית ששיגרה את היהודים מהארצות הערביות למעברות, לשכונות עוני וליישובי פריפריה, מציין הנספח, הניבה תסיסה, שעם מארגניה הוא מונה את הנוער הקומוניסטי מעיראק (ע' 51).
בנט וההמלצות
אפשר לסמוך על שר החינוך נפתלי בנט מהבית היהודי, שהוא ישליך לפח את כל ההמלצות המערערות את הקונסנזוס הציוני ויאמץ את ההמלצות של ועדת המשנה להעשרה, שהייתה מורכבת מפקידיו. עם ובלי ההמלצות, ימשיך בנט בהעמקת האופי הלאומני, הדתי והטקסי של הזהות היהודית הישראלית, ולא אכפת לו להכליל בה גם רבנים וטקסים של קהילות יהודיות במזרח.
קריאה ביקורתית של דו"ח ועדת ביטון מחזקת את המערכה לשוויון המודרים, לדמוקרטיה ולחלופה שמאלית.
תמר גוז'נסקי
