אם לא יתרחש שינוי של הרגע האחרון,  ב-31 בדצמבר השנה ייכנס לתוקפו הסעיף בחוק גיל פרישה (שאושר ב-2011), ולפיו יועלה גיל הפרישה מעבודה לנשים מ-62 ל-64. השינוי הצפוי מעורר מחלוקת חברתית, ואפשר לומר – מעמדית.

תלוי במי מדובר

המצדדים בהעלאת גיל הפרישה לפנסיה מצביעים על כך, שגובה הפנסיה תלוי בצבירה, כלומר בשנות עבודה, ולכן כדאי לנשים לעבוד עד גיל 64, לפחות. לשורת המנמקים הצטרף כצפוי משרד האוצר, אשר פרסום בשבוע שעבר נתונים לפיהם שיעורי האבטלה בישראל, לרבות של נשים מבוגרות הם נמוכים, יחסית למדינות OECD. ההעלאה, מוסיפים, גם תקטין את הגרעון הצפוי בביטוח הלאומי כתוצאה מהעלייה (שלא הובאה בחשבון במלואה) בתוחלת החיים.

ההנמקות בעד העלאת גיל הפרישה לנשים מתעלמות מהמשמעות השונה של שינוי כזה לגבי קבוצות שונות של נשים. ישנן נשים בעלות מקצועות אקדמיים, טכניים וחופשיים, הבריאות בגופן וברוחן, ואשר מעוניינות להמשיך לעבודה גם אחרי גיל 62. אך ישנן נשים רבות ללא השכלה אקדמית וכאלה שהן בעלות השכלה, אך המועסקות במקצועות שוחקים, אשר פורשות מהעבודה עוד לפני שהגיעו לגיל 62.

אין זה מקרה, שבאחד המקצועות השוחקים – הוראה, קיימת אפשרות לפרישה בשל שחיקה החל בגיל 50, ולפרישה מרצון – החל בגיל 60.

הפגנת מטפלות המשפחתונים, צילום: מיכל הרמתי

מחקר של בנק ישראל, אשר בחן את ההשפעות של המהלך הקודם – העלאת גיל הפרישה של נשים מ-60 ל-62, מצא כי נפגעו ממנו בעיקר נשים שהשתכרו שכר נמוך. נשים אלה, שפוטרו או פרשו מעבודתן לפני גיל הפנסיה, נאלצו להתקיים מעבודות חלקיות וזמניות בשכר נמוך.

בין קצבת זקנה לפנסיה

כאשר דנים בגיל הפרישה, מצביעים בדרך כלל על כך שהוא קובע את גובה הפנסיה ואת מועד קבלתה מקרן הפנסיה. אלא שגיל הפרישה קובע גם את המועד לקבלת קצבת הזקנה שמשלם הביטוח הלאומי ומותנות בו גם הטבות כמו הנחה של 25% בתשלומי הארנונה והנחה בתעריף כרטיסי הנסיעה בתחבורה הציבורית.

כדי להמחיש את העניין, נבחן את מצבה של אישה שהפסיקה לעבוד בגיל 60. במצב היום, אישה זו אינה זכאית לקבל קצבת זקנה ואינה זכאית להנחות. אם כדי להתקיים תפנה לקבל פנסיה עוד לפני הגיעה לגיל 62, יקצצו לה מדמי הפנסיה 6% על כל שנה שלפני הפרישה לפי החוק. לגבי אישה זו העלאת גיל הפנסיה היא מכה אמיתית.

דוגמא זו אינה היוצא מן הכלל: נשים הן רוב בקרב מקבלי שכר מינימום ופחות ממנו, ובקרב המובטלים.

מדוע מתעקש האוצר

ההתעקשות של האוצר על העלאת גיל הפרישה לפנסיה לנשים (וגם לגברים) משרתת שתי מטרות עיקריות:

מטרה אחת היא קיצוץ בהוצאות החברתיות של המדינה, כלומר בתשלומים של הביטוח הלאומי לקצבת זקנה ובהטבות שפורטו לעיל. כשזוכרים, שרק לאחרונה הודיע האוצר על הפחתה במס החברות ובמס הכנסה, ברור מנין לוקחים ולמי נותנים.

המטרה השנייה היא – הרחבת הזמינות של עובדות לעבודות זמניות וחלקיות בשכר נמוך. כאשר הופסק זרם העובדים הזרים וכאשר העולים מאירופה אינן מועמדים לעבודות אלה – הוספת שני שנתונים של נשים עניות החייבות להסכים לכל תעסוקה היא תרומה של ממש למעבידים בענפי המסחר והשירותים האישיים.

בתנאים הקיימים, התנגדות להעלאת גיל הפרישה לנשים היא עניין חברתי, שאפשר להשלים אותו בקביעת זכות הנשים המעוניינות בכך לפרישה מרצון לפנסיה עד גיל 70.