מה השתנה בעקבות החשיפה של תוכנית טראמפ? הרי המציאות בשטח כבר מתאפיינת בשליטה ישראלית מלאה בכל השטח ועל כל בני האדם בין הירדן והים; זו מציאות של מדינה אחת, בלתי דמוקרטית במהותה. השינוי המרכזי, אם כן, טמון בכך שישראל וממשל טראמפ התקדמו צעד נוסף בהבהרת כוונתם להנציח מציאות זו. בהירות זו מצמצמת משמעותית את הפער בין המצב הקיים לבין האופן המכובס שבו הוא מתואר.
מה לא השתנה? גם מחר נוסיף כולנו לחיות כאן: 14 מיליון בני אדם בין הירדן והים, מתוכם כחמישה מיליון נתינים פלסטינים ללא זכויות פוליטיות, כאשר כולנו כפופים בדרך זו או אחרת לאותה ממשלה בירושלים. ממשלה זו פועלת כל העת לקידום עליונותו של עם אחד על חשבון עם אחר, תוך רמיסה בלתי פוסקת של זכויות העם האחר.
והעתיד? מה שמוצע כעת לפלסטינים אינו זכויות או מדינה, אלא מצב קבוע של אפרטהייד. שום אריזה שיווקית לא תוכל למחוק חרפה זו או לטשטש את העובדות. אך מהעובדות הכואבות של היום צומחת גם תקווה לעתיד – העתיד היחיד המבטיח, באמת, שלום. עתיד שמבוסס לא על עליונות לאלה ודיכוי לאלה – אלא על שוויון מלא, חירות, כבוד וזכויות לכולם.
חגי אלעד, מנכ"ל בצלם
המשך כיבוש מזרח י–ם
"ירושלים משוחררת היא עיר בטוחה, פתוחה ודמוקרטית" – הצהיר הנשיא טראמפ, בהצגת "תוכנית השלום" שלו בבית הלבן, רגעים ספורים לאחר שהכריז כי ירושלים כולה תישאר בריבונות ישראלית. היה זה, ללא ספק, אחד משיאי האבסורד של המעמד המופרך שרקח נשיא ארה"ב יחד עם נתניהו.
תוכנית שנקבעת בהשתתפות צד אחד בלבד איננה תוכנית שלום, ואין פלא שהפלסטינים דחו אותה באופן מוחלט. אבל הנזק הגדול שגרמה טמון בלגיטימציה שהעניקה למהלכים שמוביל הימין הישראלי, ואשר טביעות אצבעותיו ניכרות בה היטב. במיוחד בירושלים, בה שני העמים חולקים מרחב עירוני משותף בעל משמעות היסטורית, פוליטית ודתית גדולה לשניהם, מהלכים כוחניים וחד–צדדים שאינם מביאים בחשבון את הצרכים והזיקות ההדדיים, ימיטו רק סבל ויפגעו בכל אוכלוסיות העיר.
אז הנה כמה דברים על עיר "פתוחה ודמוקרטית": 340 אלף תושביה הפלסטינים של ירושלים לא יכלו עד היום להשתתף במשחק הדמוקרטי הישראלי וספק אם יוכלו בעתיד. ישראל נקטה לאורך השנים כל דרך אפשרית כדי להפחית את מספר התושבים הפלסטינים בירושלים. כאשר הם "נצמדו" לעירם, למרות ההגבלות על הבניה, ההזנחה, האפליה והאיום המתמיד על מעמד התושבות, מתחה ישראל גדר בתוך המרחב הפלסטיני הירושלמי והותירה שמונה שכונות עירוניות בעברה השני. מצוקת הדיור הקשה אילצה רבים מתושבי מזרח ירושלים לעבור לשכונות שנותרו בכוונת מכוון מעבר לגדר, משום שבהן הותרה להם בנייה כמעט באין מפריע. 140 אלף תושבי השכונות מעבר לגדר היו מודעים למלכודת שנטמנה להם אך נכנסו אליה בלית ברירה. ככה זה כשהחיים תלויים על בלימה וההישרדות של היום היא החור השחור של מחר. חלום הבלהות שלהם התגשם כאשר בהבל פה הוענקה לישראל שליטה בלעדית בירושלים, נקבע שהגדר היא גבול העיר, והם מצאו עצמם במרחב פיקטיבי – גיאוגרפית ופוליטית – של "בירה" באבו דיס. אכן לא כלו הניסיונות של ישראל להמציא "ירושלים פלסטינית" מחוץ לירושלים ולנשל מאוכלוסייתה את מעמדה. אבל בניגוד למה שטראמפ סבור, הוא ממיט אסון על ירושלים כולה.
בשלוש שנות שלטונו, נתן ממשל טראמפ רוח גבית חסרת תקדים לצעדים שהובילה ממשלת הימין בראשות נתניהו: העברת השגרירות האמריקאית לירושלים; תמיכה בסיפוח הזוחל של "ירושלים הגדולה" (המשתרעת מגוש עציון עד ומעלה אדומים וגבעת זאב); השתלטות על העיר העתיקה וסביבותיה באמצעות פרויקטים כוחניים, פינויים ונישול, וכרסום מתמשך בסטטוס קוו בהר הבית/חראם א–שריף, שקיבל תפנית חדשה ומסוכנת ב"עסקת המאה", ברוח תנועות המקדש. התוכנית אינה נמדדת רק במידת ההתקבלות שלה; הנזק הוודאי שלה הוא במתן גושפנקה וחותם של קבע למהלכים שכבר מיושמים בשטח. בחודשים הקרובים נצטרך להיאבק באופן נחוש וברור מתמיד נגד הסיפוח ונגד המהלכים הכוחניים והחד–צדדיים בירושלים, ועל דמותה של העיר. ירושלים תהיה עיר פתוחה, בטוחה ודמוקרטית רק כשנכיר במה שהיא – ביתם ובירתם של שני עמים.
יהודית אופנהיימר, מנכ"לית עיר עמים
טראמפ מקבע את הפיצול בין הגדה לעזה
"תוכנית השלום", שנחשפה בשבוע שעבר בוושינגטון, מבקשת לקבע, בין היתר, מציאות שבה פיצול, בידוד וניתוק ממשיכים לאפיין את החיים הפלסטיניים בשטחים הכבושים. הארגון "גישה" מנטר ומנתח את מגבלות התנועה אל רצועת עזה וממנה – שטח שישראל טוענת שהסירה ממנו את שליטתה לפני 15 שנים. במהלך השנים האלה הוכח שהשליטה באוויר, בים וביבשה, ובמעברים לאנשים ולסחורות, מאפשרת לישראל להפעיל שוב ושוב ענישה קולקטיבית.
שליטה בחופש התנועה של אוכלוסייה פירושה שליטה בחייה. המגבלות הגורפות שמטילה ישראל על תנועת אנשים וסחורות לעזה וממנה חוסמות כל אפשרות לפיתוח כלכלי ודנות את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית לחיי מחסור. מגבלות תנועה הן היומיום, הנורמה האלימה, והן מונעות מתושבים מקומות עבודה, השכלה וטיפול רפואי; הן מפצלות משפחות וקהילות. רמיזות למנהרות או לגשרים שיחברו בין קרעי קהילות משוללות זכויות ושליטה בגורלן אינן חזון ראוי, אלא תזכורת לבנטוסטנים שבהם כלאה ובודדה דרום אפריקה של ימי האפרטהייד את קהילות השחורים. ה"תוכנית" לא מציעה כל פתרון לעוולה המתמשכת – למציאות בה זכויות האדם נמנעות ממיליוני פלסטינים. "גישה" יוסיף לקדם את הזכות לחופש תנועה, שהיא תנאי מקדים לזכויות לפרנסה, לחיי משפחה ולחיים בכבוד. פתרון אמיתי לסכסוך לא יבוא בכפייה, אלא דרך סיום הכיבוש והכרה בזכויות האדם של כלל תושבי האזור.
נעה גלילי, רכזת פעילות ציבורית, גישה
