באחרונה ראה אור תרגום של קובץ סיפורים מאת הסופר מוחמד עלי טאהא, "נטועים באדמה". הוא ראה אור בהוצאת עכשיו, בעריכת גבריאל מוקד. סיפוריו תורגמו כבר בעבר לעברית, אך זה הספר הראשון שלו שפורסם במלואו לעברית.
טאהא נולד ב-1941 בכפר מיעאר. הכפר נחרב בנכבה של 1948. כיום הוא גר בכאבול, שלושה קילומטרים מכפר הולדתו. ספר הפרוזה הראשון שלו ראה אור ב-1964. סיפורו הראשון ראה אור בביטאון "אל–מרסד ("על המשמר" בערבית). לאחר מכן פרסם בעיתונים "אל–אתיחאד" ו"אל–ג'דיד". הוא שימש עורכו הספרותי של "אל–אתיחאד" והעורך הראשי של "אל–ג'דיד".
"אתה כותב בתוך העולם התרבותי העשיר של הערבית. מדוע חשוב לך שהסיפורים יתורגמו לעברית?", אני שואל. "אני רוצה שקוראי העברית יכירו את הבעיות שלי; שיכירו את הבעיה הפלסטינית ואת הסוגיות של המיעוט הערבי בארץ", מסביר.
הוא מוסיף: "כאן בארץ מתרגמים מכל שפות העולם, ואפילו מערבית. אבל את הספרות הפלסטינית – כאילו יש סגר. תרגמו מעט מאוד. אני חושב שזו מדיניות: הם רוצים שיכירו רק את הפלסטיני האויב, המכוער, הטרוריסט, ולא יראו בו לוחם חופש נגד הכיבוש, סופר או אמן. בהקשר זה אני רוצה להודות לפרופ' גבריאל מוקד על הוצאת הספר ועל ההקדמה שכתב, לפרופ' ניסים קלדרון שעשה הגהה לספר, ולווליד קשאש שאייר".
מוחמד עלי טאהא (צילום: אל–אתיחאד)
שם הקובץ, "נטועים באדמה", הוא גם שמו של אחד הסיפורים. "בסיפור אני מתאר קבוצת אנשים שגורשו מהגליל לג'נין. הם החליטו לחזור לכפרים שלהם, והם חצו הגבול והלכו בעמק יזרעאל. היה חורף גשום. בגלל עודף המים, הרגליים שלהם נכנסו לאדמה והם נשארו נטועים בה עד מותם", טאהא מספר.
רבים מהסיפורים בקובץ כתובים בעברית מדוברת. בהקשר זה בולט בעיקר הסיפור "הקללה" (בתרגום יוני מנדל). שאלתי את טאהא, אם הדבר נשנה גם בכתיבתו בערבית. "יש לי שפה מיוחדת, שהיא בין ספרותית לעממית. מבקר ספרות סורי כתב מאמר על השפה שלי, וציין שאפשר לקרוא אותה כאילו היא ספרותית וגם מדוברת. אבל אני כותב בשפה ספרותית, ללא שגיאות, שפה יפה, שאפשר לקרוא לפעמים כמו שירה. אני מכבד את השפה ואוהב אותה".
בסיפור "שנת הצבייה" (בתרגום גיא רון–גלבוע), מעלה טאהא שאלה כואבת: האם משתפי הפעולה והמוח'תארים בעצם הצילו חלק משורדי הנכבה? הוא מרחיב: "צריך לשאול את השאלות האלה. סופר צריך להיות אמיץ. אנחנו, הצעירים של שנות ה-50 וה-60, הסתכלנו על המוח'תארים כמשתפי פעולה עם הציונות. הם היו אנשי המשטר הצבאי. ייחסנו להם את כל מילות הגנאי. אבל האנשים האלה, הם הצילו את הכפרים שלהם בנכבה. שאלתי אם צריך להסתכל עליהם כמי שעשו טובה לאנשי הכפרים שלהם, למרות שיתוף הפעולה. מותר לי לשאול, ומישהו צריך לשאול. האנשים שקראו את הסיפור החלו גם לשאול את השאלה הזאת".
בכל הסיפורים מופיע כוחן של הרכילות והסולידריות, שני ממדים שונים של חיי הפליטות. אני שואל את טאהא עד כמה חווית הפליטות שלו משתקפת בסיפוריו. "אני נולדתי מהרחם של הנכבה. נולדתי למשפחת איכרים, ופתאום הפכנו חסרי כל. היינו בלי בית, בלי בגדים, בלי ריהוט. הגענו עד גבול לבנון וחזרנו. ישנו חודשיים תחת עץ חרוב. אחותי חלתה ומתה, ולא ידענו איפה לקבור אותה.
"אבי לקח אותה על זרועותיו לסח'נין וקבר אותה שם. עד עכשיו אני לא יודע איפה. עברנו מסח'נין לכאבול, ורק ב-1961 היה לנו בית. גרנו בכוכים. ידעתי מהו עוני, מהו רעב. למדתי בבית ספר בלי לקנות ספרי לימוד. את התיק הראשון קניתי בכיתה י' אחרי שעבדתי באחד הקיבוצים באזור. הנכבה היא המאורע חשוב בחיי. אני לא יכול לברוח ממנה. לכן אתה תמצא את סיפורי הנכבה ברוב הספרות שלי".
את שיחתנו הוא מסיים בסיפור: "פגש אותי עורך דין ישראלי, ואמר לי שהוא מתפלא מאוד. 'כשקראתי את הביוגרפיה שלך, חשבתי שאתה תהיה קיצוני. אבל בכל זאת אתה דוגל בשלום, בחיים משותפים, בשתי מדינות ומכיר באחר', הוא אמר. אמרתי לו שאני מאמין באדם ומכבד את האחר. אני יודע שהמולדת הזו שייכת לשני עמים ויש כאן מקום לשתי מדינות שיחיו בשלום".
בחודשים האחרונים מילא טאהא תפקיד חשוב בכינונה מחדש של הרשימה המשותפת; הוא שימש יו"ר ועדת ההסכמה שפעלה לפשר ולפייס בין ארבעת מרכיבי המשותפת. הוא מסביר מדוע כל כך חשובה לו הרשימה המשותפת: "אנחנו חיים כאן וצריכים להשפיע. הימין הישראלי רוצה לעשות לציבור הערבי טרנספר פוליטי מהכנסת כהקדמה לטרנספר מהמולדת. הרשימה המשותפת מעניקה לנו תקווה.
"אם לא נהיה בכנסת, אנחנו ניתן לימין כוח להעמקת הכיבוש, הגזענות והאפליה. אם יצביעו 70% מהאזרחים הערבים, נקבל 16 או 17 מנדטים – ובמצב זה 'חוק הלאום' לא היה עובר. אנחנו נהיה לשון מאזניים בכנסת ונשפיע על הממשלה. יהיו תקציבים למועצות מקומיות. למה אין בית חולים ערבי? למה לא הוקם אף יישוב ערבי מאז 48'? למה אין אוניברסיטה ערבית? במסגרת הרשימה המשותפת, אנחנו יכולים להשפיע הרבה יותר".
יוסף לאור
