לפני כמה שבועות, לאחר שלא נפגשנו כמה חודשים, הזדמן לי לפגוש חבר יקר באירוע חברתי. הקאצ'ינג-אפ הוביל אותנו במהירות אל הקיץ הקשה שחווינו כאן עם "צוק איתן". חברי גויס במילואים לאחד ממעגלי הלחימה ההיקפיים. בשיחה הוא היה נראה טרוד ולא שקט. הוא תאר בפניי את ההפצצות וההפגזות על הריכוזים העירוניים ברצועת עזה, וסיפר לי כיצד הוא הרגיש שנפשו לא נותנת לו מנוח. איך המצוקה מציפה אותו. כיצד היא לא מאפשרת לו להמשיך ולראות את ההרס והמוות. היה לו הרבה מזל, ולאחר שיחה כנה עם מפקדים קשובים הוא שוחרר הביתה.
פעילי מק"י וחד"ש מפגינים נגד המלחמה בעזה (צילום: אקטיבסטילס)
במהלך חודש מתום מבצע "צוק איתן" התאבדו שלושה חיילי גבעתי שהשתתפו בו בעומק המרקם העירוני בעזה. ריבוי ההתאבדויות באותה יחידה, ובתקופת זמן כל כך קצרה, הדליקו לצבא נורה אדומה. למרות הטענה הראשונית, כי אין קשר בין המבצעים לבין ההתאבדויות, יזם צה"ל כל מיני תכניות למודעות עמיתים ולדיווח בזמן אמת על מצוקה נפשית. אף על פי כן, ברור לכל שמדובר בפלסטרים פסיכולוגיים שנועדו לכסות על בעיה פוליטית-חברתית.
לא פקודות ותכניות דיווח יצילו עוד חיילים מהתאבדות אל מול מראות תופת, אלא מניעה של התופת בכל מחיר. אל מול פני המערך לטיפול חירום מהדהדות עדיין אותן השאלות: לאיזה דבר נחשפו החיילים הצעירים, אשר קרע את נפשם לגזרים? מה הם עשו שם בעזה שלא יכלו לחיות איתו עוד? כמה עוד חיילים כאלה ישנם, שמסתובבים עם מועקת אין-קץ? השאלות כל-כך קשות, כל-כך הוגנות, כל-כך במקומן – ואילו התשובות הרשמיות ייוותרו מכוסות כולן ברטוריקה גבוהה-גבוהה ובפתרונות ריקים.
הזכרתי את החיילים אשר ממש שלחו יד בנפשם. אולם את האלפים שמסתובבים בינינו, אבודים, קרועים לגזרים, הלומי קרב או חדורי חרטה – אי אפשר אפילו להתחיל לספור. את המצוקה שלהם ישתיקו בשבחי גבורה. ואלו לא רק בוגרי "צוק איתן", אלא גם "עמוד ענן" ו-"עופרת יצוקה", ואלוהים יודע אילו עוד מבצעים. עליהם אין לנו נתונים וספק אם אי פעם יהיו באמת.
פעם אחר פעם, אנו דנים את עצמנו לחיות על חרבנו, והתוצאה היא שאנחנו דנים בכך כל-כך הרבה צעירים לחיות בייסורי נפש. כן, האמת המרה היא שלא כל המתים בצה"ל מתים מוות פיזי. יש גם מי שמתים מוות נפשי ארוך ומייסר.
זאת צריך לזכור: מאחרי דפיקות החזה הלאומניות הקוראות להשמיד, לכתת, להרוג, להרוס, למגר, לשטח ולחסל, כמו מאחורי צקצוקי הלשון וההסכמות השקטות, יש בני אדם. ישנם קודם כל אזרחים חפים מפשע שישלמו את מחיר המלחמה, ויש גם חיילים – בני אדם – שיוציאו לפועל את המילים שכל-כך כך קל להוציא מהפה ברגע של התלהמות, אבל שיותירו אלפים מתים, נכים או קרועים בנפשם. ואם זו לא סיבה מספיק טובה לסיים את המלחמות המיותרות, או לפחות להטיל בהן מעט ספק – אני לא יודע מה כן.
אלדד לוי
