ב-12.5 פרסם דניאל בלטמן, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל ויהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית, מאמר חשוב ב'הארץ', בו קרא לחזית יהודית–ערבית למאבק בסיפוח. לטענתו, אחרי 50 שנה הכיבוש הוא סיפוח קולוניאלי ברוטלי היוצר אפרטהייד בגדה וגטו נצור בעזה. לאחר 50 שנות מאבק, שלא הביא לסיום הכיבוש, מרכזת הממשלה הימנית ביותר שידעה ישראל את האש נגד אנשים וארגונים הממשיכים להיאבק נגד הכיבוש. בגינוי הנאבקים בכיבוש משתתפים גם כאלה שעדיין קוראים לעצמם, משום מה, 'שמאל' ומצד ימין הוא מלווה בשנאה, בהסתה ובאלימות. לדעת בלטמן מה שהופך את המעטים שעדיין נאבקים בכיבוש ל'אויבים מבפנים' ו'בוגדים' הוא שהם קול המצפון בחברה שאיבדה את מצפונה. המשך מאבקם מסמל קבל עם ועולם כי מה שעושה המדינה הוא בלתי חוקי ובלתי מוסרי בעליל.
נוכח מצב זה קורא בלטמן לשתי הארגונים שמתמידים בהתנגדות בלתי מתפשרת לסיפוח, מרצ והרשימה המשותפת, להדק את שיתוף הפעולה הפרלמנטרי ביניהם וליצור חזית משותפת. הבעיה, כפי שרואה אותה בלטמן, היא: ש"כל אחת משתי הרשימות זוכה לתמיכה רק בקרב בני קבוצה לאומית ודתית אחת מקרב שני העמים החיים כאן, אבל בלא שותפות בין נציגי שני העמים, לא ניתן יהיה לקדם באפקטיביות פתרון שיחתור לסיום הכיבוש ויעצור את הסיפוח". לדעתו: "מרצ והרשימה המשותפת רואות עין בעין את מרבית הנושאים העומדים בראש סדר היום של החברה הישראלית. נציגיהן שותפים למרבית המאבקים בתחומי החברה והרווחה ולמאמץ לשמור את הדמוקרטיה הקורסת בישראל. הקמת חזית מאבק משותפת אין פרושה שמוכרחים להסכים על הכל […] מאז 1967 לא היה צורך גדול יותר בהקמת מסגרת כזאת, רגע לפני שהסיפוח, ההתנחלות הקולוניאלית והמשיחיות הלאומנית יגרמו לישראל לגלוש לביצוע של פשעי מלחמה נוראיים עוד יותר […] לחזית כזאת פוטנציאל ענק לסחוף קהלים חדשים משני העמים, ולהכניס משב רוח רענן לשורות המאבק […] מול הסכנה להפוך את ישראל למדינה ריכוזית שתחסל את הדמוקרטיה, תפרק את ארגוני ההתנגדות ותקדם מהלכים נפשעים עוד יותר בשטחים".
אני מסכים מאד עם פרופ' בלטמן. חד"ש צריכה למלא, בעת הקריטית הזאת, תפקיד כציר מרכזי בבניית חזית דמוקרטית אנטי–פאשיסטית נגד הכיבוש ובעד שלום ושוויון בישראל. לחזית כזו צריכות להיות שתי כנפיים הפרושות רחב לשני חלקי החברה הישראלית – היהודית והערבית. מוטת הכנפיים הזאת צריכה להיות רחבה ככל האפשר. כתנועה ערבית–יהודית, חד"ש נמצאת ב'בלוק' עם שתי המפלגות הערביות העיקריות ב'רשימה המשותפת', אך אין סימטריה מקבילה לכך בחברת הרוב היהודית בישראל. מצבה הנוכחי, חד"ש אינה מסוגלת להגיע לכל הכוחות המתקדמים בחברה היהודית. היה נחמד אם היו יותר יהודים בחד"ש כשם שהיה נחמד לו היו יותר ערבים בחד"ש – אך לצערנו לא זה המצב. לכן עלינו לחשל כלים ליותר שיתוף פעולה עם כוחות יהודים ציוניים שהמשותף להם ולנו: המאבק לשמירה על הדמוקרטיה, ההתנגדות לכיבוש והחתירה לשוויון חברתי ואזרחי.
העלאת אחוז החסימה בבחירות האחרונות, שאיימה על הייצוג הכולל של הערבים והשמאל העקבי, הייתה הכורח בגינו נוצרה הרשימה המשותפת. האם אנחנו צריכים לחכות לעוד חוקים שיגבילו את יכולת המאבקים שלנו בחברה היהודית – כדי שנבין שעניבת החנק לצווארנו מתהדקת בהתמדה?
אנחנו כבר משתפים פעולה באופן מעשי עם ארגונים נגד הכיבוש ועם מרצ ב"עומדים ביחד", אבל זה שיתוף פעולה מינימלי ולא מספיק. נוכח ההתקפה המתמשכת על הדמוקרטיה; נוכח ההסתה הקבועה נגד האזרחים הערבים בישראל ומנהיגותם; נוכח מיסוד שליטת הימין בכל אמצעי התקשורת; נוכח יזמות החקיקה הכמעט שבועיות נגד ארגוני זכויות האדם; נוכח ההתערבות הגוברת של הימין בתכני החינוך והתרבות; נוכח ברוטליות המשטרה; נוכח צמצום האוטונומיה של החינוך הגבוה, צמצום עצמאות בתי המשפט וזכות העמידה – יש צורך גם בחזית פרלמנטרית. יש צורך גם ב'רשימה משותפת יהודית–ערבית' שלא תסתמך על הסכמה אידיאולוגית בין מרכיביה אבל תפתח במשותף את המאבק לשלום, לדמוקרטיה ולשוויון.
משלוש המפלגות ברשימה המשותפת, רק חד"ש מסוגלת לפתח יזמה כזאת כלפי ארגוני השמאל היהודי. אבל זה מחייב את התנועה להתנערות מחשבתית. המאבקים נגד הסיפוח והפאשיזם, ונגד היוזמה ה'טראמפ–סעודית', אם תתממש, יחריפו את הדילמות במרכז–שמאל בקשר לתמיכה בממשלה. קיומה של כתובת מרכזית רחבה לשלום ולשוויון עשויה להביא אליה גם אנשי מרכז רבים ולהחזיר, אולי, מימד של שפיות לפוליטיקה הישראלית.
אבישי ארליך
