ראש ממשלת הימין, בנימין נתניהו, יודע שלא יעלה בידי להקים ממשלה אם יקרו שני דברים: תוספת לייצוג האזרחים הערבים בכנסת וגידול בייצוג מפלגתו של אביגדור ליברמן.
אשל (משמאל) ונתניהו (צילום: לע"מ)
נתניהו הוא פוליטיקאי ערמומי, אשף קמפיינים היושב על כס ראש הממשלה במשך תקופת שיא של 13 שנים, מתוכן עשר שנים ברציפות, מ-2009 ועד היום. איני רוצה לסקור את הביוגרפיה של נתניהו או למנות את יכולותיו, אלא רק לנסות ולנתח מה עושים בימין ובפרט מה עושה נתניהו על מנת להישאר בשלטון, בייחוד מאז שפרץ המשבר שהוביל אותו לפרק את הכנסת ה-21 ולהכרזה על מערכת בחירות נוספת בספטמבר הקרוב.
ראשית, לאחר ההכרזה על הבחירות, מינה נתניהו לראשונה הומו מוצהר, את חבר הכנסת אמיר אוחנה (הליכוד), לתפקיד שר המשפטים ההומו הראשון בישראל.
מינוי זה בא לאחר שנתניהו הדיח את שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, המזוהה עם הציונות הדתית. הדחה זו והמינוי שבא בעקבותיה לא היו, לעניות דעתי, מסר לזרם שמייצגת שקד. היה זה בראש ובראשונה מסר לליברלים שמולם מבקש נתניהו להתנער מהאשמות על כניעה לדתיים המתנגדים לזכויות להט"ב. זו גם אמירה לאנשי הליכוד שנתניהו אינו נמצא בכיסה של הציונות הדתית. תזכורת זו מטרתה חיזוק של מפלגתו והמרצת חבריה לקראת הבחירות. המינוי של אוחנה הוא זמני, וכשר חדש הוא נעדר סמכויות ומוגבל, עניין שהוא מודע לו לחלוטין.
שנית, נתניהו קרץ באמצעות מקורבו נתן אשל לקבוצות שונות בחברה הערבית בניסיון למכור להן אשליה, לפיה קיימת הזדמנות לשיתוף פעולה בין הימין לבין הציבור הערבי בבחירות הנוכחיות. זאת, על בסיס ויתור הערבים על הזכויות הקולקטיביות שלהם בתמורה להשקעה בחינוך, בכלכלה ובביטחון פנים (בסוגיית האלימות).
הקריצות הללו מגרות כמה מאלה השואפים לזכות במושב בכנסת, על מטרותיהם השונות, האינטרסים השונים שלהם ונטיותיהם הליברליות.
במקביל, ממשיך נתניהו להפיץ שקרים והכפשות כדי להחדיר ייאוש בקרב המצביעים הערבים. הוא מציג את חד"ש והמפלגות הערביות כבלתי לגיטימיות, שיש להחליפן באחרות שיהיו מוכנות למזער את העיסוק בשאלה הפלסטינית בתמורה לשיפורים מסוימים בתחומי החינוך, הכלכלה והביטחון האישי.
קריצה זו נועדה לעודד אנשים מסוימים להקים מפלגה ערבית אלטרנטיבית, שתפגע בהתלכדות של האזרחים הערבים–הפלסטינים בישראל סביב הרשימה המשותפת, ותדחק אחרים שלא להשתתף בבחירות. כך היא תשרוף כמות גדולה של קולות ותחליש את הרשימה המשותפת.
שלישית, בניסיונו למנוע מליברמן להגדיל את ייצוגו בכנסת, ולאחר שהבין שהאלקטורט הפוטנציאלי של ליברמן מגיע מחוגי הימין החילוני ושונא הדתיים (קהלים שאליהם פונה ליברמן עצמו בדבריו ובסדר היום שלו), נזכר נתניהו לפתע בראש העיר טבריה, הימני, החילוני, הפופוליסט ו"זולל הדתיים".
נתניהו הביע תמיכה ברון קובי ועודד אותו להקים מפלגה שמטרתה לצמצם את הקולות שיזלגו לליברמן. הוא חותר לשרוף אותם לטובת המפלגה הגדולה יותר, הליכוד. במילים אחרות, נתניהו הצליח לשכנע את ראש העיר טבריה להקים מפלגת קש שכל תכליתה היא שריפת קולות.
רביעית, נתניהו מינה שרים זמניים במטרה לרצות קבוצות גדולות מאנשי הליכוד, ואף להרגיע את שותפיו הקואליציוניים לשעבר ולעתיד.
הוא מינה את ח"כ דוד אמסלם (הליכוד) לשר התקשורת על מנת לרצות חוגים פופוליסטיים במפלגתו. הוא גם מינה את ח"כ בצלאל סמוטריץ' (איחוד הימין) לתפקיד שר התחבורה ואת ח"כ רפי פרץ (איחוד הימין) לתפקיד שר החינוך, כדי להרגיע את הציונות הדתית ולחזקה בבחירות.
עד למועד הבחירות נהיה עדים לצעדים קונקרטיים יותר, מתוחכמים יותר וזדוניים יותר מצד נתניהו, וזאת במטרה להשיג ניצחון בקרב האחרון שלו ושל כל מה שהוא מייצג, אך לא פחות מכך – גם במאבקו של ראש הממשלה בהקשר של אישומיו הפליליים וענייניו האישיים.
במישור האזורי, נתניהו פועל נמרצות לחיסול הסוגיה הפלסטינית ונעזר לשם כך בחבריו הישנים־חדשים, השליטים הערבים הריאקציוניים, ובאשליית "השלום הכלכלי" כפי שזו מנוסחת ב"עסקת המאה", שתצא לדרך אם יתפוס שוב את כס ראש הממשלה.
כולנו חייבים להתגייס לחסימת דרכו של נתניהו. הדרך האפשרית היחידה בעת הנוכחית לממש זאת היא לשים את כל כובד משקלנו האלקטורלי כאזרחים ערבים־פלסטינים, בעלי זכויות קולקטיביות ואינדיבידואליות, נגד נתניהו, תוך מאבק משותף יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים.
על כל מגרעותיה, ולמרות כל הצרות שליוו את חבלי הלידה המחודשת שלה, הרשימה המשותפת היא הרשימה היחידה שתוכל לעזור בהשגת מטרות אלה כעת.
וסים חוסרי
