הוועידה השביעית של המפלגה הקומוניסטית הקובנית הסתיימה אמש (שלישי) בבירה הוואנה בהשתתפות כאלף צירים המייצגים את כלל הסניפים והתאים. במהלך החודשים שקדמו לוועידה, נערכו דיונים ואסיפות ברחבי האי הסוציאליסטי ובמרכזם: עתידו של הסוציאליזם הקובני. סיסמת הוועידה הייתה "לסוציאליזם בר–קיימא של רווחה". הדיונים נערכו בעקבות שינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה הקובנית ואף במקומה של קובה בזירה הבינלאומית בעקבות חידוש היחסים עם ארה"ב וביקור נשיאה ברק אובמה במדינה.

ד"ר אליידה גווארה מארץ' בעת דיון שנערך בהוואנה, ברקע: צילום של אביה "צ'ה" גאוורה (צילום: חובנטוד רבלדה)

מנתונים על הרכב צירי הוועידה עולה, כי כ-44% היו נשים ו-84% – בוגרי אוניברסיטה. הגיל הממוצע של הצירים היה 48 וכ-6% מכלל הצירים היו צעירים מתחת לגיל 35. במילים אחרות: רוב–רובם של הצירים נולדו לאחר המהפכה ב-1959 ואף לאחר הטלת החרם האמריקאי על קובה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

לקראת הוועידה, שוחח כתב ירחון המפלגה הקומוניסטית הספרדית "מונדו אובררו" עם אחת מצירי הוועידה: הרופאה ד"ר אליידה גווארה מארץ', בתו הבכורה של המהפכן הקובני–ארגנטיני ד"ר ארנסטו "צ'ה" גווארה, אחד ממנהיגי המהפכה הקובנית. להלן חלקים מתוך הריאיון הארוך שפורסם במקור בספרדית.

הנשיא אובמה ביקר בהוואנה, ומאז הוועידה הקודמת חודשו היחסים עם ארה"ב: אין את רואה את עתיד הקשרים של קובה עם ארה"ב?

עיתונאים זרים רבים פוקדים בשנה האחרונה את קובה ושואלים: "נו, איפה השינוי המיוחל?". אני חייבת להבהיר: אין שינוי ולא יהיה כל שינוי כל עוד נמשך האמברגו. נכון, תיירים אמריקאים רבים יותר מגיעים לאי. כאשר רואים את התיירים ברחובות הערים מרגישים ששינויים מסוימים מתחוללים. אבל החרם האמריקאי על קובה נמשך.

הממשל האמריקאי היה עד בעשור האחרון לשינויים פוליטיים רבים באמריקה הלטינית. אולי זו הסיבה שארה"ב חידשה את היחסים עם קובה והנשיא אובמה הגיע למסקנה שאין מקום להמשך החרם. אבל הסנאט של ארה"ב עוצר כל מהלך לשינוי המצב הקיים. ואני שואלת: האם ניתן לקיים יחסים דיפלומטיים סדירים וטובים עם מדינה המחרימה אותנו? זה בלתי אפשרי. כמו כן, איש מהפוליטיקאים בוושינגטון אינו מגלה כל עניין בסגירת הבסיס של חיל הים האמריקאי בגואנטנמו – שהוא שטח כבוש על אדמת קובה. עבורנו, עבור הקובנים, קשה עד מאוד להשלים עם כיבוש חלק משטחה של קובה.

אתן לך דוגמא מתחום ההתמחות שלי: רפואת ילדים. אנו זקוקים ליותר אבקת חלב ממה שקובה מייצרת. מה טבעי יותר מלרכוש אבקת חלב בארה"ב בה המוצר הזה זול ואיכותי. אבל בגלל החרם, אנו נאלצים לרכוש אבקת חלב בניו זילנד. אך כל ספינה הפוקדת את ניו זילנד שבאוקיינוס השקט, כדי להביא את אבקת החלב לקובה, לא תוכל לשוב ולפקוד את נמלי ארה"ב בגלל חוקי החרם הנאכפים ללא רחמים. אז כמה נשלם על המוצר החיוני הזה? פי כמה ממה שהיינו משלמים אילו איפשרו לנו לרכוש אותו בארה"ב. כך שכעת מחירה של אבקת חלב יקר להחריד. וזה רק מוצר אחד – מה עם תרופות? שמונה מתוך 10 תרופות חדשות מקורן בארה"ב. איך ניתן לרכוש אותן? באמצעות מתווכים המרוויחים הון עתק על חשבון העם הקובני.

איך משפיע על קובה המשבר הקפיטליסטי העולמי?

לשינויים הכלכליים המתחוללים בקובה בשנים האחרונות קשר אמיץ למשבר הקפיטליסטי העולמי. נאלצנו לערוך שינויים רבים בחברה – כי המצב הוא קשה עבור כולנו. עד לפני מספר שנים, המדינה העסיקה את כלל העובדים הקובנים. אבל כאשר בוחנים מקרוב את השאלה, האם תרומתם של כלל העובדים לכלכלה ולחברה היא כמצופה? התשובה היא שלילית. לכן, המוסדות הסיקו כי כחצי מיליון עובדים מקבלים שכר אבל תרומתם היא אפסית. כאן נשאלה שאלה נוספת: האם נכון שכל עובדי קובה יהיו עובדי מדינה? שוב, התשובה היא שלילית. האם מדינה ענייה כמו קובה יכולה לשאת בקיומם של חצי מיליון עובדים ללא כל תרומה מצידם? ומה לעשות: לפטר אותם? אבל קובה היא סוציאליסטית. לא ניתן להשליך חצי מיליון איש לרחוב.

כך קרם עור וגירים הרעיון שניתן לפתח מגזר נוסף בכלכלה, שאינו ממלכתי: עובדים עצמאים, קואופרטיבים ועסקים קטנים. אבל זה לא פשוט. כי כאשר העובד נעשה עצמאי, הוא חפץ להגדיל את רווחיו, הוא רוצה לשפר את רמת החיים של משפחתו ועלול לשכוח שהוא חלק מחברה סוציאליסטית. פעם הוא עבד לטובת כלל החברה, ועתה

לטובתו או לטובת משפחתו. אנו לא שכחנו את האמירה של קרל מרקס לפיה "ההוויה קובעת את התודעה". אתה גם עלול לשכוח שהחינוך הוא בחינם, ששירותי הרווחה הם בחינם, שהחינוך מגן הילדים עד לדוקטורט הוא בחינם, ושכל זה נבנה על יסוד המאמץ המשותף של כלל החברה.

לכן, בדיונים שנערכו לקראת הוועידה הושם דגש בשיטה הקואופרטיבית, קרי: בבעלות שיתופית של העובדים על אמצעי הייצור. אבל לא ניתן לכלוא עובדים בקואופרטיבים. זה לא הולך ככה. יש לשכנע אותם שהקואופרטיב תורם לחבריו ולחברה כולה. זו עבודה אידיאולוגית שיש לקדמה. במהלך המהפכה הקובנית למדנו שכאשר מזניחים את העבודה האידיאולוגית, המחיר שמשלמים כבד מדי. אנו זקוקים לחברה שחיה ברווחה, חברה ששומרת על הסביבה אבל זו קודם כל חברה שוויונית.

איך מתמודד הנוער הקובני עם השינויים?

כאשר צעיר מסיים את האוניברסיטה, המדינה מסוגלת להבטיח תעסוקה של שנה או שנתיים. לאחר מכן הוא צריך להחליט האם להמשיך במקום העבודה. אבל גם מקום העבודה צריך להחליט האם הצעיר או הצעירה, מתאימים לו.

יחד עם התפתחות המגזר הלא–ממלכתי, צעירים רבים שואלים את עצמם, האם כדאי להם להמשיך ולעבוד במגזר הממלכתי. הפיתוי הגדול ביותר להפסיק להיות עובד מדינה נמצא בתלוש השכר. השכר במגזר הממלכתי נמוך מאוד. בשנים האחרונות כבר קיימת תחרות על הכישרונות הצעירים. אנחנו רוצים שצעירים אלה ימשיכו לתרום את תרומתם במסגרת המדינה, שישרתו את העם. אבל זה לא תמיד כך.

בתי הבכורה היא כלכלנית והיא מועסקת כעת במכון לחקר החקלאות. היא קיבלה כבר שלוש הצעות עבודה, שלא במסגרת המגזר הממלכתי, עם משכורות שהן פי–שלוש ממה שהמדינה משלמת לה כעת. היא מתלבטת כי הפיתוי גדול. שוחחנו על כך רבות ואני שאלתי אותה "השאלה איננה מה גובה השכר, השאלה היא איפה תורמים יותר לעם?". עד עתה היא השיבה "בינתיים אני נשארת במכון, אבל אני לא בטוחה שזה יהיה לתמיד. נראה כמה זמן אחזיק מעמד, כי השכר נורא נמוך. יחד עם זאת, אני עובדת עם חקלאים ורואה במו עיניי תוצאות ממשיות לעבודתי".

רק עבודה אידיאולוגית עם הנוער ושל הנוער, יותר תודעה מהפכנית, יוכלו לתת את הכלים ואת המענה כדי להתמודד עם השינויים בקובה.

נוכח השינויים, האם קובה עדיין דוגלת בעקרונות האינטרנציונליזם?

לא נטשנו שום עקרון מהפכני. אנו מוסיפים ומצדדים באינטרנציונליזם פעיל, למרות שיש קובנים הסבורים כי "עניי עירך קודמים". במילים אחרות הם חושבים כי במקום לעסוק כל כך הרבה בסיוע לעמים אחרים, עדיף היה לעשות שימוש במשאבים אלה לטובת האוכלוסייה הקובנית. אבל כאשר אנו עדים לניסים שמחוללים הרופאים הקובנים ברחבי העולם, בקרב העמים המוחלשים ביותר, התשובה היא חד–משמעית: היה כדאי.

אפשר להדק את החגורה כדי לעזור לאחרים. יש המתלוננים כי כאשר באו אל רופא המשפחה נאלצו לנדוד לרופא אחר, כי הרופא "שלהם" נמצא במשלחת סיוע בחו"ל. אבל אסור לשכוח שייתכן והרופא "שלנו" באותו רגע מציל את חייהם של בני אדם רבים. אז במקום להתבכיין על לכתו של הרופא לכמה שבועות או חודשים, יש לחוש גאווה במעשיו.

בוודאי זכור לך שרופאים קובנים היו הראשונים שהתייצבו כדי להילחם במגפת האבולה הקטלנית באפריקה. כאשר ארגון הבריאות העולמי חיפש רופאים מתנדבים, כי שירותי הבריאות באפריקה לא היו מסוגלים להתמודד עם התפשטות המחלה, לאן הוא פנה תחילה? הוא פנה לקובה כמובן, וקובה שיגרה אנשי רפואה רבים כדי להתמודד עם המחלה. בשלב הראשון, בו נרשמו אלפי מתים, קובה לא שיגרה נשות מקצוע, אלא רק רופאים – ועל כך מחינו. אבל לאחר מכן הצטרפו גם נשות רפואה רבות.

האם בריאות ציבורית טובה ויעילה היא זכות יסוד לכל בני אדם?

כמובן. אירופה הישנה מאבדת בהדרגה מה שהושג במהלך מאה שנות מאבק פועלי. הרפואה הציבורית היא אחד מהישגי המאבק המעמדי. מה נעשה ברפואה הציבורית האירופית? מפריטים אותה בצעדי ענק. מה שמדאיג הוא שאין מאבקים עממיים, רחבים ונחושים נגד מגמות ההפרטה. היעדר התודעה במתחולל בשטח הרפואה מונע את המאבק להשבת הבריאות הציבורית לקדמותה וזה חבל. כעת עליהם לשוב ולהילחם עבור זכות יסוד זו. הרפואה הציבורית הקובנית ניתנת בחינם, תוך שימת דגש בשוויון בנגישות לשירות הרפואה ברחבי המדינה.

הראיון מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"