פעילי אקדמיה לשוויון דנים על משבר הקורונה ועתידה של ההשכלה הגבוהה בישראל

דיון מקוון יוצא דופן בנושא עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל נערך בשבוע שעבר (4.5) בהשתתפות שלושה פעילים מרכזיים ב"אקדמיה לשוויון" – התארגנות המרצים מן השמאל באוניברסיטאות ובמכללות. בדיון השתתפו פרופ׳ יצחק (יאני) נבו מאוניברסיטת בן גוריון וד״ר הילה דיין מאמסטרדם יוניברסיטי קולג׳. הוא נערך במסגרת סמינר של מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. את הסמינר ארגנה והנחתה ד״ר לין חלוזיןדברת, והוא עסק בהשפעת המשבר על עובדי האוניברסיטאות, בהשלכות המעבר להוראה המקוונת ובשאלת עתידן של האוניברסיטאות בישראל.

הפגנת סטודנטים ביום חמישי שעבר מול המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בירושלים (צילום: התאחדות הסטודנטים)

פרופ' נבו דן בהשלכות הציבוריות של מעבר האקדמיה למרחבים דיגיטליים בתחומי ההוראה והמנהל. לדבריו, "נסיגת האוניברסיטה למרחב הדיגיטלי היא זמנית, אך יש מקום לתהייה אם כל אמצעי הננקט 'בשעת חירום' אכן ייעלם עם סיומה מבלי להותיר אחריו עקבות".

לדעתו, מעמדה הציבורי של האקדמיה אינו מתמצה בתפקידיה החברתיים המוכרים במחקר והוראה, בייצור ידע ובהכשרת מומחים לשירות החברה. "תפקידים אלה תוחמים את האקדמיה במסגרת החברתית והפוליטית המעוניינת בהם. העסקה משתלמת לכל הצדדים, אך אין בכך כדי למצות את מעמדה הציבורי של האקדמיה. מעמד זה נגזר מתפקידה הנוסף של האקדמיה. ייצור הידע הוא גם בקרת איתלותו והבטחת האוטונומיה הנדרשת לבקרה זו, ובכך גם סימון גבולות הכוח הפוליטי כחלק מסימון גבולות הכוח בחברה דמוקרטית. תכונותיו האינהרנטיות של המוצר האקדמי דורשות מרחב ציבורי בו הידע קודם לכוח, ומרחב זה הוא המרחב האקדמי", אמר. הידע הוא גם כוח, הוסיף פרופ' נבו, "ומכאן המעמד הציבורי והתפקיד הדמוקרטי של האקדמיה, שאינם מתמצים במחקר והוראה בשירות החברה".

הקמפוסים מתרוקנים בעקבות הנגיף

נבו הציג ארבע השלכות של מעבר האקדמיה למרחב הדיגיטלי בעקבות הקורונה על השינוי במעמדה הציבורי ובתפקידה הדמוקרטי. הראשונה: היעלמות האקדמיה כקהילה ציבורית עם התרוקנות הקמפוסים. "הקמפוס הפתוח, בו ייתכנו מפגשים בלתי מתווכים, מוחלף באטומיזציה של יחידים – מרצות וסטודנטים – בחדריהם הפרטיים. הקמפוס הפתוח הוא מקום היווצרות התווך בו נקודות ראות שונות ומנוגדות יכולות להיפגש על בסיס שוויוני ולקיים שיח, לעתים אופוזיציוני. עולה השאלה, האם בהיעדר קמפוס פתוח יכולה להתקיים קהילה אקדמית במובן הציבורי של המונח קהילה המסוגלת להתאגד לצורך שמירה על האוטונומיה שלה".

המרחב הדיגיטלי, ציין נבו, הוא בלתי דמוקרטי, נתון לשליטת תאגידים מונופוליסטיים וסוכנויות ביון – ואף מרחב של ריגול ומעקב. "מרחב הריגול הדיגיטלי מכונן בעסקה בה אנו, הצרכנים, מקבלים מוצרים ושירותים טכנולוגיים מפתים ורבי עוצמה, שגם מעניקים לנו יכולות לא מבוטלות, ובתמורה מעניקים לתאגידים הטכנולוגיים מידע, הנאסף ללא הרף ונמכר לגורמים מסחריים כפרופילים המאפשרים להם למקד פרסומות, לעצב דעת קהל, לשלוט באינפורמציה ועוד". המידע מועבר גם לסוכנויות ריגול שלטוניות, העוקבות אחר כלל הציבור ויכולות ליצור פרופילים חברתייםפוליטיים למטרות שליטה בציבור".

הקורונה והמעקב אחר האזרחים

"פרוץ מגפת הקורונה העביר אותנו שלב: מריגולמעקב פאסיביים אחר כלל האזרחים לריגולמעקב אקטיביים. ספק אם זה ייעצר שם", הדגיש פרופ' נבו. כניסת האקדמיה למרחב הזה – מעבר להוראה באמצעות "זום" – פירושו "שבין המרצה לבין התלמידה ניצבים לפתע התאגיד הטכנולוגי המתווך את המגע ביניהם, וסוכנות הביון העוקבת אחר המתרחש, ללא זכות להימחק או להישכח. קשה להעלות על הדעת חופש אקדמי בתנאי מעקב אלה".

ההשלכה התעסוקתית של השינוי היא הפיכת העובד האקדמי לגורם מיותר. "די ביצירת מערכת קורסים מקוונת, בשליטה תאגידיתממשלתית, שיוצעו למוסדות האקדמיה במחירים זולים בהרבה מהחזקת חוקרים ומרצים". ההשלכה הרביעית היא השפעת המרחב הדיגיטלי על עיצוב תודעת הסטודנט. "המרחב הדיגיטלי הוא מרחב המבוסס על היצף. המסך בו שקוע המשתמש משתנה ללא הרף. היצף זה הוא פרי התחרות המסחרית הבלתי פוסקת על תשומת לבו של המשתמש, המהווה היבט מבני של המרחב הדיגיטלי", הדגיש פרופ' נבו. בשיחה הבהירה ד"ר דיין, המתגוררת באמסטרדם, כי דבריה הם חלק מעבודה משותפת עם חברה נוספת באקדמיה לשוויון, אפרת בן שושן גזית, שמטרתה להעלות מודעות ל״דור ראשון״ בהשכלה גבוהה כחלק מתרומת "אקדמיה לשוויון" לשיח הציבורי המתפתח בישראל בנושא קידום המגוון באקדמיה.

ד"ר דיין התייחסה לעתידן של אוכלוסיות ״פריפריאליות״, ״לא מסורתיות״ שאינן רווחות באקדמיה. ההגדרה "דור ראשון" מתארת את "ראשוני הסטודנטים במשפחתם לרכוש השכלה גבוהה, שהן בדרך כלל אוכלוסיות ממעמד סוציואקונומי נמוך המגיעות מהשוליים החברתיים, כמו מהגרים או אנשים בעלי זהות אתנית מובחנת". הסטודנטים ב"דור הראשון" מגיעים ברובם אל המוסדות האקדמיים ממערכת חינוך פריפריאלית, נאבקים כלכלית לשרוד באקדמיה ו"נתקלים בחסמים ובקשיים הנובעים מהעדר הביטוס להשכלה גבוהה. הם בדרך כלל מבוגרים יותר מבני מחזורם באוניברסיטה, והם נאלצים לשלב עבודה ופרנסת משפחה עם הלימודים. אחת התופעות הידועות בקרבם היא אחוזי נשירה גבוהים במיוחד".

זאת, לדברי דיין, כי "האקדמיה היא מבנה כוח חברתי, והיחסים ההיררכיים בה הם קרקע פורייה לניצול תעסוקתי, להתעמרות ולפגיעות מיניות – תופעות נפוצות הרבה יותר ממה שאנו נוטים לשער". ד"ר דיין הצביעה על האפליה וההדרה במערכת השכלה הגבוהה בישראל כלפי נשים, ועל ההעדר גורף של מזרחים וערבים, ובעיקר נשים מזרחיות וערביות, מהעמדות הבכירות בסגלי האוניברסיטאות והמכללות השונות.

המצב היה גרוע עוד לפני הקורונה

"היינו במצב גרוע עוד לפני משבר הקורונה: מצב של העדר מגוון, של הפרדה בין אוכלוסיות לפי סוגי השכלה ושל תקרת השכלה לאוכלוסיות פריפריאליות בלי אופק לשינוי, וזאת למרות התרחבות מעגלי ההשכלה הגבוהה והצמיחה הדרמטית של אוכלוסיית הסטודנטים", הדגישה דיין, והוסיפה: "הזינוק במספר הסטודנטים הפריפריאליים נתפס כאינדיקטור של 'הצלחה ושינוי'. אך המחקר הביקורתי מראה שהכניסה עצמה למערכת ההשכלה הגבוהה לא השפיעה באופן משמעותי על מדדי איהשוויון, ויש עדיין פערי השכלה משמעותיים בין מזרחים ואשכנזים וגם כמובן בין ערבים ויהודים".

המצב חמור עוד יותר כי האקדמיה הישראלית מצטיינת באימוץ הנורמות והפרקטיקות הניאוליברליות וקיים לחץ ממסדי עצום להפוך את האקדמיה לטכנוקרטית יותר ול״בעלת אימפקט״ שנמדד במדדים שרירותיים. "הלקסיקון של צדק, שוויון ושלטון החוק נזרק לפח והוחלף בהיגיון ובשפה של כמותנות ונראות גלובלית. זה העצים את ההיגיון המריטוקרטי הדומיננטי ושדרג אותו להיפרמריטוקרטיה שבשמה נדחית כל טענה על אפליה מבנית או הדרה היסטורית של אוכלוסיות ללא נגישות ללימודים גבוהים". בנוסף, לא מתקיים כלל דיון על נורמות השיפוט לגבי ערכי הקפיטליזם הניאוליברלי כמו ״מצוינות״, ״אימפקט״ או ״יעילות״.

כיצד ישפיע משבר הקורונה על האוכלוסיות הפריפריאליות? "מיותר לציין שהתנאים לכניסה לשדה, לפריצת תקרת ההשכלה הגבוהה של אוכלוסיות מודרות מסורתית יהיו מן הסתם גרועים לאין שיעור. עוד לפני המשבר היו חסמים אדירים של פערי השכלה, חסמים גזעניים וחסמים משמעותיים אחרים, ועכשיו יאלצו רבים לוותר על לימודים וחלומות לקריירה אקדמית או לנשור ממסלולים אקדמיים בשל הלחצים הכלכליים", אמרה ד"ר דיין.

דיין האשימה גם את המרצים עצמם בהשלמה עם המציאות שמכתיבות הנורמות הניאוליברליות: "אנחנו מתנהגים במערכת להשכלה גבוהה כמו עדר – כפי שמצופה מאיתנו". זאת, חרף העובדה שבאקדמיה פועלים מרצות ומרצים בעלי ידע תיאורטי ביקורתי, ורבים מהם דוגלים בשינוי חברתי ואף נכונים לקדמו. אבל במקום מראה שחורה, אני רוצה להתמקד בהזדמנויות שאולי נפתחו דווקא על רקע המשבר״. יש לנו הזדמנות, כוח ואחריות לאפשר את פריצת תקרת ההשכלה באמצעות שימוש בקריטריון המגוון או 'דור ראשון' כשיקול מרכזי בקידום סטודנטים ובוועדות מינויים. עלינו האחריות ללמד כאילו כולם 'דור ראשון', כלומר לפתח פדגוגיות מכילות לאוכלוסיות מודרות, אחריות להנגיש השכלה גבוהה לציבור רחב יותר, ואחריות לפתוח את התוכניות שלנו ואת הפרסומים שלנו ואת מאגרי הידע", הוסיפה.

פוטנציאל הלמידה המקוונת

ד"ר דיין סבורה שבצד היבטיו השליליים, משבר הקורונה מזמן הזדמנויות חדשות לשינוי באקדמיה. למשל, בשאלת הדמוקרטיזציה של הידע האקדמי וההנגשה שלו לציבור הרחב. "אני חושבת שהמשבר גרם לכך שניתנה תשובה ספונטנית ומואצת לשאלת הלמידה מרחוק. תופעת הלוואי החיובית של השימוש הנרחב באפליקציית זום בהוראה – אופיה החינמי והפתוח. נחשוב איך למנף את השפע הזה כדי לקדם הכלה ונגישות".

לדבריה יש לקדם דרישה לפיה הלימודים המקוונים יהיו פתוחים לכל – גם למי שאינם יכולים להירשם ללימודים מלאים ולמי שאינם אזרחים, לרבות פליטים וחסרי מעמד: "עלינו לדרוש שהאוניברסיטה או המכללה תשכיל לשלב אותם".

בעקבות המשבר ניתן גם לקדם דגם אחר של השכלה גבוהה, "בכיוון ההפוך לגלובליזציה, ואם תהיה האטה במגמה של הפיכת הקמפוסים לחממות של האליטות הבינלאומיות, זו גם התפתחות חיובית. אוכלוסיות 'דור ראשון' ילידיות הן בדרך כלל המפסידות מהגלובליזציה וההיפרמריטוקרטיזציה של האקדמיה".

בהקשר הישראלי, ציינה, "בראש ובראשונה יש לשאוף לחסל את המערכת המרובדת שיצרה המהפכה הניאוליברלית בחינוך ואת ההפרדה הנוקשה בין מערכת מסוג א׳ ומערכת מסוג ב׳ שמשמרת את הנחיתות המבנית של המכללות, ועמן של אוכלוסיות שלמות". ד"ר דיין הוסיפה שבאקדמיה לשוויון דנים כעת ומפתחים רעיונות בנושא. לדבריה, "הועלו הצעות חדשות ורעננות".

בסיכום דבריה הדגישה דיין: "המשבר הכי דרמטי הוא משבר מקבלי ההחלטות. השאלה הבוערת היא – מי מחליט? מי מחליט על מדיניות? על תקציבים? מי שולט במשאבים? הרי כולנו מזועזעים ומזועזעות מההומוגניות ומחוסר הייצוג הבוטה בקרב מקבלי ההחלטות. העדר מגוון באקדמיה תורם תרומה סגולית למשבר מקבלי ההחלטות. לכן, צריך להמשיך לייצר ולפתח כלים ומושגים חדשים למאבק שיחייב רפלקציה על האקדמיה כמבנה שמשמר כוח חברתי וכלכלי של קבוצות דומיננטיות. הרשו לי לסיום לפנטז אפילו על סוג של 'תוכנית מרשל' לקידום מגוון באוניברסיטאות והשוואת תנאי המכללות באופן שבאמת יאפשר את פתיחת השדה ויסייע לפריצה של כוחות חדשים".

ריקה הלוי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב