נראה, כי במציאות פוליטית של משא–ומתן המעורר אדישות ואי–אמון, שיבת הפליטים נדמית כחזון רחוק מהתממשות. דווקא בתנאים אלה, עורכי האסופה – עודה עמר אלע'בא ותומר גרדי – מציעים תסריטים בדיוניים למציאות שאחרי שיבת הפליטים. הקונספטואליות המלהיבה עומדת בבסיס אסופת הסיפורים, ומהווה את תנאי ההיתכנות שלהם כספרות. המשאלה המשותפת מכוננת נרטיבים, שהכיסופים אליהם אינם מבטיחים את התממשותם. מתוך מחשבה ושותפות פוליטית עמוקה, מתאפשר מרחב בדיוני משותף, בו שיבת הפליטים היא עובדה קיימת.

פרוזה אינה תוכנית מתאר מפורטת, אשר מסדירה את זכויות העקורים על אדמותיהם ואת שיבתם בפועל. אך האפשרות לדמיין מעוגנת בחוקים ובביורוקרטיה שמכתיבים את סדר החיים ויוסיפו לתפקד. חסאם עת'מאן, בסיפור "בית אבא", מתאר הַסדרה כזאת, ובתוך כך מדגיש את האופן האנטי–אוטופי בו זולג חלום השיבה לבירוקרטיה של מדינת ישראל, בה גם אם השיבה אפשרית – מורגשת נוכחותם של התושבים הנוכחיים. עת'מאן מתאר שני אחים אשר מגיעים לסניף הדואר ביפו, מצוידים בקושאנים, כדי לתבוע את בית אביהם. הבית הפך גלריה של יהודי עשיר, ועל מחצית מחלקת האדמה נבנה כביש. השיבה, במקרה זה, היא השלמה עם הזמן שעבר, וחזרה לבנות ולהיבנות ברמאללה. "מה יעשה סאלח? איך יוכל להגשים את המטרה כך שחלום השיבה יהיה נעים ויפה כמו שדמיין אותו? תקופת העקירה התארכה וחלק מן הפליטים החלו להרגיש כי הערים המארחות אותם הן המולדת עבורם, ולמולדת המקורית כבר לא היה עוד קיום" (עמ' 150).

סיפורו של עלא חליחל מתאר שיבה סמלית, בה התאפשרה חזרתם של 200,000 פליטים. הוא מגולל משולש אהבה בין קשישים בשנות השמונים לחייהם, בעקבות שיבתה של לטיפה, הארוסה של אבו פארוק וחברת הילדות של אום פארוק. שמו של הסיפור, "המנורה", מקבע את הקושי הראשי בהתאזרחות של לטיפה: המנורה, סמל המדינה היהודית, אשר מודפס על–גבי הדרכון. לטיפה גוזרת את המנורות מהדרכון שלה, בלעומתיות כלפי סמלים ריקים מתוכן, ואומרת: "אם הייתי יודעת – לא הייתי חוזרת. סיפרו לנו שפלסטין השתחררה" (עמ' 177).

'אחרי שהאנושות המציאה סיגריות בלי ניקוטין, וקפה בלי קפאין, הומצא גם אירוע השקה לספר על זכות השיבה – בלי פוליטיקה", לחש חבר באוזני, כשהשקת הספר בחיפה התמשכה, וכשנשאלה שם השאלה: 'האם קריאה בספר היא קריאה פוליטית או קריאה ספרותית?' – שאלה שהתשובה עליה עשויה למקם אותנו במאה התשע–עשרה או במאה העשרים ואחת. הפיתוי לראות בספר, ובאירועים המלווים אותו, פיסת איזוטריה – הוא גדול. הפער בין המיינסטרים הישראלי לבין עמדותיהם של הנוכחים באירוע ההשקה, בחלל המצומצם של באר ההופעות הטבעוני של דובי, במרחק יריקה מקפה מסדה – רק מדגים את הקושי. הפער בין ההסכמה הרחבה שנוצרת בין דפי הספר ובין קירות החדר, מתנגשת עם המציאות הפוליטית, באופן שעלול לעקר את האפקטיביות הפוליטית של "עַוְּדַה", בהיעדר זירה בה הפרובוקטיביות של הספר מורגשת.

עדי שורק, אשר הקריאה והתדיינה באירוע ההשקה, התייחסה לסופרים היהודים אשר תרמו לקובץ. כתיבתם, לשיטתה, היא אוטוביוגרפית, ועושה פרובלמטיזציה לבידיון. ואולי ההבחנה הזו עושה פרובלמטיזציה לספר.

האסופה "עודה" מציעה שנים–עשר סיפורים קצרים, מאת כותבות וכותבים המזוהים פוליטית. האם ניתן לכנות את הכותבים לאסופה סופרים או פעילים פוליטיים? ניכר, כי היחס החיובי של כותבי ועורכי הספר, וכן של מיעוט קוראי הספר, אל השיבה ואופני הגשמתה, אינו חותר לעבר פרובוקציה פוליטית, אלא ליצירת "התחלה של דמיון קולקטיבי משותף", כפי שמצוין על כריכתו האחורית. עמר אלע'בארי, עורך הספר, ציין כי זו ספרות מתנגדת, אשר מפרקת את המציאות ומרכיבה אותה מחדש. ההקדמה הנוגעת ללב שחיבר לאסופת הסיפורים, מדמיינת נסיעה משותפת לכנס בביירות, שהיא למעשה פגישה ראשונה של העושים במלאכת הספר: "לאמיתו של דבר, אנחנו לא צוות, ומעולם לא נפגשנו במציאות. נפגשנו רק בתוך הספר. נפגשנו בעתיד המדומה".

אסופת הסיפורים – שהיא דו–לשונית במלואה – עשויה לשמש מקראה מוצלחת ללומדי ערבית ועברית. יש בכוחה להיות חלק מחומרי הלימוד אשר יחנכו למרחב בו זכות השיבה היא בגדר האפשר.

לילך ובר

* עמר אלע'בארי ותומר גרדי (עורכים).עודה: עדויות מדומיינות מעתידים אפשריים.חיפה: הוצאת פרדס, 2013, 205 עמודים.

המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2014break/01/G2_2014.pdf