אני חושב שזו פעם ראשונה בחיי שאני נמצא באירוע פוליטי בשבת. בתרבות היהודית יש מושג שנקרא "פיקוח נפש": כשיש סכות נפשות גדולה – אז פיקוח נפש דוחה שבת. והתחושה שלי ושל רבים היא שאנחנו נמצאים עכשיו ברגע של פיקוח נפש קולקטיבי בישראל, ולכן – באתי למועצת חד"ש בשבת, ואני אסיר תודה.
יש הרגשה בחדר הזה – ובהרבה חדרים נוספים, בחברה היהודית ובחברה הערבית – שמשהו לא עובד. כי "זה לא זה". מרבית התכנים של ישראל ההיסטורית נגמרו, ויש מאבק אידיאולוגי קשה על מה תהיה מערכת התכנים הבאה. העיוותים של 1948 והקלקולים של 1967 לא יכולים יותר להסביר דבר. אי אפשר יותר להישען עליהם. אין כבר יותר מלחמות גדולות, אין כבר יותר צבאות מאיימים בארצות השכנות, והטריטוריה שבידי ישראל לא מצדיקה – וגם מעולם לא הצדיקה – את החזקת השטחים. אפילו האסון ההיסטורי הכי גדול בהיסטוריה של העם היהודי, הפך לכלי ציני בידיהם של פוליטיקאים, אשר משתמשים בו כדי להצדיק עוולות.
ישראל היהודית סיימה להעפיל לראש ההר, והגיעה למישור. ושם צריך חברה נורמאלית, ואנחנו לא יודעים להיות נורמאליים. אם נהיה נורמאליים – יש לכך מחיר לא נורמאלי: לוותר על הפריבילגיות שמוקנות רק ליהודים.
אברהם בורג (צילום ארכיון: אל אתיחאד)
אנחנו נמצאים בבחירות שהן לכאורה מיותרות, אבל הן בעלות משמעות עמוקה יותר מאשר עצם בחירת הכנסת הבאה. מציעים לנו חולי שאמור לרפא חולי, ויש ואקום פוליטי לתוכו מתפרצות מחלות רעות שונות.
המחלה העיקרית – היא מחלת הלאומנות. אני לא מתנגד ללאומיות של שום קולקטיב, אם היא נשענת על ערכי השוויון והצדק. אבל לאומיות שהמקור שלה הוא בהתנשאות, בתחושה של "עם בחירה", של בוז לכל מי שהוא אחר – זו כבר לא לאומיות, אלא לאומנות, שהיא האמא של הגזענות, והיא האחות של האפליה, והיא בת משפחה איומה ונוראה של העוולה ושל האלימות.
עזבתי את המרחב הפוליטי היהודי כי הוא הפך להיות לאומני. לא עשיתי את הדרך הנה כדי להתחבר ללאומנות אחרת. הלאומיות הפלסטינית היא טובה ונדרשת, אם הנחת היסוד שלה היא זכותם של כל בני האדם לאותן זכויות. לצערי, הקונצנזוס בישראל דוחה קביעה זו, ויש לשים לב שלא כל התומכים ברשימה הערבית המשותפת מקבלים זאת.
מול כל האתגרים הקשים של התקופה הזו, דווקא אצלכם בחד"ש – המציגים את החלופה היהודית–ערבית, שהתכוננתם לקראת הרגע הזה, שהכנתם אותו במשך עשרות שנים רעות וקשות – דווקא אצלכם לא נחוץ פיק ברכיים מול המסר היהודי–ערבי המשותף. להעדיף את הרע המוכר על פני הטוב הלא מוכר – זו לא מנהיגות, אלא היגררות. מחוץ לחדר הזה, יש חברה במשבר – של יהודים, של ערבים, של בני אדם – שמחכה לחזון אחר, שצמאה לעולמות תוכן אחרים. זה הזמן להציע לה דרך חדשה.
כשמפלגת העבודה קוראת לעצמה "המחנה הציוני", היא אומרת, למעשה, "רק לא ערבים". וכשמרצ שותקת כאשר מדברים על "קואליציה מליברמן עד מרצ", גם הם נכשלים במבחן השוויון. ואם חד"ש תוותר על העמדה ההיסטוריה הבלבדית שלה, של שותפות אמת יהודית–ערבית, אז מי ייתן קורת גג לאלה המחפשים אלטרנטיבה לכל הרוע הזה?
דבריו של יו"ר הכנסת לשעבר, אברהם בורג, שהשתתף אמש (שבת) במועדת חד"ש שהתקיימה בנצרת. לקראת הכנס הודיע בורג: "בבחירות לכנסת ה-20 אני הולך לתמוך בחד"ש".
