מפעל ההתנחלויות הוא, כידוע, ביטויה של "זכותו ההיסטורית" של העם היהודי על אחרון טרשיה של ארץ ישראל. במסגרת מימוש זכות זו, מדינת ישראל פיתחה כמה ענפי יצוא ייחודיים, בנוסף ליצוא המשתלם מאוד של תוצרת חקלאית ותעשייתית לגדה, בהיקף המוערך ב-15 מיליארד שקל בשנה.

המוכר מבין ענפי היצוא הללו הוא כמובן יצוא אזרחים ישראלים: למעלה מחצי מיליון בני אדם ייצאה ישראל לגדה ובכלל זה למזרח ירושלים. ענף יצוא נוסף שישראל פיתחה במסגרת מערכת היחסים הייחודית שיצרה עם החצר האחורית בגדה, הוא יצוא זבל. לשם כך הפקיע הצבא ב-1977 שטח בפאתי העיירה הפלסטינית אבו דיס, השוכנת כמה קילומטרים ממזרח לירושלים. מדובר ב-770 דונם שנועדו לשמש כמזבלה העירונית של ירושלים. אלא שלימים הוקמה ההתנחלות מעלה אדומים על חלק מהשטח שהופקע ,ולפיכך היה צורך להפקיע שטח נוסף, שיהיה מרוחק מספיק מבתיה של ההתנחלות, שאליה החלו לנהור ישראלים בעיקר בשל איכות החיים שהובטחה להם.

לשם כך הופקע אזור נוסף, מרוחק יותר ממעלה אדומים אך קרוב הרבה יותר לבתי אבו דיס – 465 דונם שטחו – שהפך למזבלה הגדולה ביותר בגדה. אחרי ככלות הכל, הקבלנים שבנו את מעלה אדומים לא הבטיחו איכות חיים לתושבי אבו דיס.

וכך זה עשורים, מדי יום ביומו, מזבלת אבו דיס בולעת לתוכה מאות משאיות גדושות פסולת ביתית גולמית, שרובה מגיע מירושלים. לדעת מומחי המשרד להגנת הסביבה מדובר באחד ממפגעי התברואה החמורים ביותר הקיימים כיום "בארץ", ולפיכך המשרד תובע מעיריית ירושלים להיערך לשינוי יסודי בכל הקשור לטיפול בזבל העירוני. שינוי כזה יחייב את עיריית ירושלים לשנע את הזבל שמייצרים 780 אלף תושביה לנגב. אלא ששינוע עולה הרבה כסף וראש העיר, ניר ברקת, לא רוצה "לבזבז" כסף על שינועו של זבל, שעה שהוא יכול לזרוק את הזבל בחצי חינם ליד הערבים, החיים ממזרח לו.

ברקת הרי יודע שהפלסטינים של אבו דיס לא ישתתפו בבחירות העירוניות. לכן הוא מרשה לעצמו לכתוב לשר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, בתגובה לדרישת משרדו: "לא יעלה על הדעת שתושבי העיר הענייה בישראל יממנו מכיסם את הובלת האשפה מירושלים לדרום הארץ במשאיות, מבלי שהממשלה תישא בעלויות אלו". צריך לקרוא מלים אלה יותר מפעם אחת כדי לרדת לעומק החוצפה הגלומה בהן: אליבא דברקת, ירושלים "הענייה" לא צריכה לשלם בעד פינוי האשפה שהיא מייצרת. מי כן אמור לשלם? לברקת זה ברור: המיליונרים של אבו דיס!

סיפור זה ממחיש שוב, בפעם המי יודע כמה, עד כמה מעוותת היא הפיקציה הקרויה "ירושלים המאוחדת", שסביבה חיים מאות אלפי אנשים המנועים מלבוא אל תוך העיר. אולי באמת אין צורך מבחינתם בכך, שכן שייריה של העיר וניחוחותיהם מגיעים מדי יום אליהם. למה להם להיכנס לעיר? נבחריה של ירושלים, המנהלים אותה כאילו היתה לטיפונדיה דרום אמריקאית בבעלות משפחתית, מתייחסים לשטחים ולאנשים החיים סביבם כמו היו אלה מוצרים חד-פעמיים. משתמשים וזורקים.

כמו במקרה של שוד המחצבים המאורגן שישראל מבצעת בגדה, המתרחש מדי יום באמצעות חברות ישראליות שזכו בזיכיונות שמנים להפעלת מחצבות, המחוררות את נופה התנ"כי (ונהנות מפטור אפריורי מהצורך לשקמן ביום מן הימים); כך גם במקרה של יצוא הזבל: "טיעוני הביטחון" מבית היוצר של מפלגת העבודה, "ההדר הז'בוטינסקאי" שתובע ריבונות על שתי גדות הירדן ותיאולוגיית שמן הזית הזך של גוש אמונים – הם לא יותר מכיסויים רטוריים, שנועדו להסוות יד קמוצה, לב ערל ועיניים שטחו מראות.