מאת אפרים דוידי

לאחרונה פרסמה הוצאת רסלינג את הספר "מצפן, המצפון והפנטזיה" מאת ד"ר ניצה אראל. הספר מספר את קורותיו של ארגון "מצפן", מהקמתו ב-1962 ועד לתחילת שנות ה-80, כאשר הפילוגים והעקרות בפעילותו גרמו להיעלמותו.

מעטים הם הספרים העוסקים בשמאל הישראלי, לרבות בקבוצות נוסח "מצפן", כך שספרה של אראל הוא יוצא דופן. טרם פורסם, למשל, ספר מקיף על תולדות המפלגה הקומוניסטית בארץ, הן על ידי פעיליה או על ידי מתנגדיה. כך שספר חדש זה מהווה מאמץ ראוי לציון. יחד עם זאת, בצד התיאור המפורט, עדויות החברים וקטעי העיתונות, בספר ישנם לא מעט טעויות ואי-דיוקים, ועל כך בהמשך.

תולדות "מצפן"

"מצפן" הוקם בראשית שנות השישים, על רקע ביקורת של מספר מצומצם של חברי מק"י, אשר החליטו בשנת 1962 להקים ארגון שישקף את עמדותיהם. היו אלה ימי הקרע העמוק בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית בין המפלגות הקומוניסטיות של ברה"מ ושל סין, ולאחר גילויי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בדבר הפשעים של סטלין. הנהגת מק"י דאז נהגה להסתיר בפני החברים מן השורה מידע בדבר מאבקים בתנועה הבינלאומית וגם דיונים בברית-המועצות. גישה זו נשנתה ערב הפילוג במק"י בשנת 1965, כאשר רבים מחברי המפלגה מצאו את עצמם "בוחרים מחנה" בפילוג, שאת קורותיו לא הכירו, ואשר החל בהנהגת המפלגה, שהעדיפה, בשלבים הראשונים, לא לשתף בפרטים את רוב חברי המפלגה.

הארגון של פורשי מק"י נקרא רשמית – "הארגון הסוציאליסטי הישראלי", אך היה ידוע יותר בשם ביטאונו – "מצפן". הארגון דגל במהפכה סוציאליסטית, המתבססת על מועצות נבחרות של העובדים, בהתנגדות לציונות ובקריאה להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. בתחילת דרכו, ולאור ניסיונם הפוליטי של מייסדיו, כמה מעמדותיו חפפו את עמדות מק"י. עם השנים, הנהגת "מצפן" מצאה לנכון לחדד את ההבדלים האידיאולוגיים ואף הפכה את מק"י לאחד ממושאי הביקורת העיקריים שלה. מטרה אחרת הייתה – "החלשת מק"י בקרב האוכלוסייה הערבית". זו הייתה אף מטרת השלטונות – כפי שתועד היטב בספר: "ערבים טובים: המודיעין הישראלי והערבים בישראל", שפרסם לפני ארבע השנים החוקר ד"ר הלל כהן.

מי אמר מה ולמי

אשר לספר על "מצפן", ניצה הראל עושה לכאורה שימוש בכלים, העומדים לרשות היסטוריון, אשר עוסק בהיסטוריה עכשווית: תיעוד רב (כרוזים, קטעי עיתונים, פרסומים, דו"חות, צילומים וסרטים – ממספר רב של מקורות) ועדויות (של תומכים ומתנגדים). כמו בפני חוקרים אחרים, גם בפניה היה חסום התיעוד, המצוי בארכיוני שירותי הביטחון השונים והרבים הפועלים בארץ (הסתרת חומר ארכיוני חשוב על אירועים שהתרחשו בישראל לפני עשרות שנים, היא מדיניות של הממסד הישראלי). אראל בכל זאת הגיעה למסמכים של משטרת ירושלים, המתארים את הקשרים בין "מצפן" לבין תנועת הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70.

אך בחינה של תעודות ועדויות אינה פוטרת את אראל מיידע בסיסי לגבי התקופה. כך, למשל, מנהיג אחד הפלגים המאוחרים של "מצפן", מיכאל (מיקדו) ורשבסקי, מתאר בדברים שצוטטו בספר, איך קבוצתו הזעירה, לק"ם, ארגנה "את ההפגנה הראשונה נגד מלחמת לבנון" (הראשונה). עוד מספר מיקדו, שבהפגנה זו, שהתקיימה בתל-אביב, השתתפו חיילים במדים ואנשי שלום עכשיו (ע' 179). אכן, הפגנה נגד מלחמת לבנון התקיימה במוצ"ש, 5 ביוני 1982, שעות ספורות לפני שצה"ל פלש ללבנון "כדי לפתור אחת ולתמיד את הבעיה הפלסטינית", והשתתפו בה אלפים. נכון גם שמיקדו וחבריו היו בהפגנה. אבל לא הם ארגנו אותה.

את ההפגנה ארגן הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית באותו יום בדירתו שבעליית הגג של סטודנט צעיר דאז ומראשי חד"ש באוניברסיטת תל-אביב, מוחמד ברכה. שם גם הוחלט להופכו לוועד נגד המלחמה בלבנון. הדירה של ברכה שימשה מטה פעולה לקראת ההפגנה, שנערכה כמאה מטר ממנה – בכיכר הבימה. עיון בעיתונות של התקופה (ולא רק השמאלית), היה יכול לתת לאירוע את המימדים הנכונים.

החוקרת הייתה אמורה לשאול את עצמה, כיצד ייתכן שפלג של "מצפן", שלדברי מייסדו כינס אלפים בכיכר מרכזית בתל-אביב, מתפרק כעבור זמן מה, ולא מותיר כל רישום מיוחד בתולדות השמאל?

כלים של היסטוריון, שלא נעשה בהם שימוש

הספר רצוף אמיתות מהסוג הזה.הוא מדבר על סרבנים, אך אינו מציין, כי הסרבן הראשון היה עו"ד אמנון זכרוני, שכבר ב-1954 קיים שביתת רעב בת 24 יום, כדי למנוע את גיוסו לצה"ל. זה אירע, כמובן, שנים רבות לפני הקמת "מצפן".

בידי ההיסטוריון קיימים כלים לבדיקת מקורותיו. במקרה של עדויות – יש למצוא עדויות שכנגד. כעשרה עמודים בספר מוקדשים לקשרים בין "מצפן" למפלגה הקומוניסטית ("שונאים, סיפור אהבה"). אך הכל נכתב לפי עדויותיהם של אנשי "מצפן". אין בין המרואיינים הרבים ולו חבר מק"י אחד, המביא את גרסתו לאירועים, לטענות, ואף מעמיד כמה "עובדות" על דיוקן. עבודת ההיסטוריון איננה לספר "מי אמר מה ולמי", אלא גם לבדוק, האם הדברים אכן נאמרו.

לעיתים קרובות מאוד, זיכרונם של מרואיינים הוא חלקי וקיימת נטייה, אצל חלקם, לראות את "מצפן" דאז לפי שיפוטם היום. זה אולי טבעי, אבל כאן, הכשל העיקרי בספר.

לדעתי, נחוצה הייתה לספר עריכה, כך שהוא יעמוד במבחן אמות המידה של מחקר היסטורי מודרני. נוסף לכך, ניתן היה לצמצם את הספר בכשליש מאורכו, וזאת בלי לפגוע בעיקר מסריו. ואולי היה צריך גם לשנות את שמו: "מצפן: הכישלון, הפנטזיה והמצפון".