מאת עודה בשאראת

אהוד ברק ודאי מתגעגע עכשיו למפלגת העבודה. הנה, מנהיגתה החדשה שואפת לעשותה מפלגה של כווווולם – גם של הליכוד והמתנחלים, ומיתממת שהיא בעד הכרזת המדינה הפלסטינית אבל… רק תוך משא ומתן, כלומר שיחות סרק בשיטת בנימין נתניהו. "העבודה" היום היא יותר "ברקית" ויותר ימנית מאשר בימיו של ברק. משנתו של ברק התנחלה בלבבות ורוחו מרחפת מעל המפלגה.

יחימוביץ' – הסתגלה לשלטון הימין

אולי זה הד-נ-א שלה. בנסיבות מסוימות שמעון פרס, וגם יורשיו, היו מוכנים לכהן אפילו בממשלה של אביגדור ליברמן, וצידוקים אידיאולוגיים היו נשלפים בנקל. כששאל פרס, "אני לוזר?" חבריו ענו בלא רחמים, "כן", כי הוא לא דאג להם לג'ובים ולכיסאות. המראה של אנשי הקבוצה הזאת מתקוטטים על השאריות שהשאיר להם אריאל שרון, שהרכיב את הקואליציה ב-2003 בעקבות מפלתם בבחירות, מזכיר להקת צבועים שעטה על שארית שללו של אריה.

שלי יחימוביץ' באה למפלגת העבודה זכה כשלג, רבב לא דבק בה – לא היהירות במלחמת לבנון השנייה, לא גישת ה"אין פרטנר". אבל בחמש שנותיה הפרלמנטריות היא הספיקה להכיר טוב יותר מכולם את נפש צאן מרעיתה, שאחרי עשרה חודשים בלבד במדבר האופוזיציוני התשוקה לשלטון מעבירה אותו על דעתו. על כן, בחירתה לא מפתיעה. יש אמרה במורשת האיסלאמית: "בדמותכם יהיה שליטכם".

סימני הסתגלותה לשלטון הימין בלטו במסעה לשורשים. שם גילתה שמפלגתה היא זו שעודדה מתנחלים והקימה התנחלויות, וכך צץ לו הצורך הבלתי נשלט ללטף את מפעל (אסון) ההתנחלות. אם תעמיק במסע השורשים, יחימוביץ' עוד תגלה שאת הטרנספר הראשון – והכביר – חוללו זקני מפלגתה, וכך הדרך תהיה סלולה גם לחיבור עם ליברמן.

עם בעלי ברית כמו ראובן (רובי) ריבלין, גדעון סער, חיים כץ וכרמל שאמה הכהן (לפי נחום ברנע "בידיעות אחרונות"), אין זה מוזר שיחימוביץ' לא מתווה דרך לסיום הכיבוש ואין בפיה אמירה ברורה בעניינים חברתיים. לא תמצאו אותה מבקרת במאהל בג'סי כהן, קל וחומר באל-עראקיב בנגב.

יש מי שרואים בה סמל של תנועת המחאה. למעשה, היא הסמל לחטיפתה של תנועת המחאה. במובן מסוים, היא ציפי לבני ב', שכן היא חסרה ייחוד פוליטי-חברתי שיבדיל אותה מהליכוד. אבל לבני המקורית לפחות עומדת בפיתוי להצטרף לממשלת ליברמן-נתניהו, שנשיא ארצות הברית ברק אובמה הצטרף אליה באו"ם.

חברי העבודה הערבים אינם מייצגים את האוכלוסייה הערבית, ודאי לא לנוכח ההתנהלות המבישה של קבלני הקולות. מי שצריך להתבייש הם הבוסים שמעודדים את הקבלנים. הנקמה המתוקה תהיה כשמספר המצביעים הערבים לעבודה בבחירות לכנסת יהיה קטן ממספר המתפקדים. מדאיג גם שכלי התקשורת מתעלמים מן המחזה הזה, כאילו "המחוז הערבי" נמצא על פלנטה אחרת. על כל פנים, אי אפשר לצפות ליותר מקבלני קולות שמשרתים מפלגה, שהיא האמא של האפליה שממנה סובלים הערבים.

כשניצחו עמרם מצנע ועמיר פרץ, שרי העבודה פרשו מהממשלה ובאוויר ריחף ניחוח של שינוי (שאמנם התנדף מאוחר יותר). עם עלייתה של יחימוביץ', ניחוח של סתגלנות מתפזר בחלל. שלי יחימוביץ' אינה אלטרנטיבה. מי שמחפש אלטרנטיבה שיחפש במקום אחר.

הסופר עודה בשאראת, תושב יפיע, הוא חבר לשכת חד"ש. המאמר ראה אור ב"הארץ", 26.9.11.