מאת אביב לביא. פורסם ב"מעריב".

לפני כשנה עמדתי על גבעה נישאה בפאתי ניל"י, התנחלות קטנה שממוקמת חמש דקות ממודיעין. הנוף היה מרהיב, אבל ההתרחשות למטה, בעמק, הייתה עוכרת שלווה: משאיות נעו בדרכי העפר ופרקו תלי תלים של פסולת. אחר כך בא מישהו והצית את הערימה. הבריזה שהגיעה מגבעות השומרון הייתה נהדרת, אבל האוויר שעלה מהעמק היה מזוהם ורע.

גרפיטי בתל–אביב: "כיבוש זה לא משהו"

פרסמתי אז את הדברים ב"מוספשבת" של "מעריב". תיארתי שיתוף פעולה מושחת בין ישראלים ופלסטינים, שגורם סבל ונזק בריאותי וסביבתי בל יתואר לישראלים ופלסטינים. ככה זה עובד: חברות ישראליות שולחות את הפסולת שלהן – בחלק מהמקרים, כנראה, מדובר בפסולת כימית רעילה – אל מעבר לקו הירוק. במקום לשגר אותה כחוק לאתר הטמנה בתחומי ישראל, עניין יקר, המשאיות חוצות בנחת את מחסום נעלין מול עיניהם האדישות של החיילים ושוטרי מג"ב, ומתקבלות באתר הפיראטי שמפעילה משפחה מקומית.

באתר הזה השירותים ניתנים במחיר מציאה, והסטנדרטים בהתאם. את העשן השחור והמסרטן שעולה מערימות הפסולת נושמים תושבי הכפר הפלסטיני נעלין, אנשי ניל"י ושאר יישובי הסביבה, מקומיים כמתנחלים. לעתים הוא מגיע עד מודיעין. כולם מתלוננים, פעילי עמותת "ירוק עכשיו" מתכתבים כבר שנים עם ראשי המינהל האזרחי, לשווא.

בתגובה, התהדרו אז במינהל האזרחי באכיפה נמרצת, וטענו ש"במסגרת מבצעי אכיפה ייחודיים הוחרמו עשרות משאיות ששפכו אשפה באזור באופן בלתי חוקי". מצוין , חשבתי לעצמי, במינהל בוודאי ישמחו לחלוק איתי ועם הציבור את שמות החברות שנתפסו על חם. הרי פרסום בעיתון יעזור לשכנע אותן שלהבא לא כדאי לשחק באש, תרתי משמע. לפיכך, ביקשתי מהמינהל את רשימת החברות שנתפסו.

במינהל נבהלו. המידע אינו ניתן למסירה, טענו. תהיתי מדוע: הרי לא מדובר במידע ביטחוני רגיש, אלא בפעילות אכיפה שגרתית של המדינה. למה הציבור אינו זכאי לדעת מיהן החברות שחשודות בהברחה לא חוקית של פסולת ובזיהום הסביבה?

במינהל השיבו שכדי לקבל את המידע עליי להגיש בקשה על פי חוק חופש המידע. באי רצון, מילאתי את הטפסים הרלוונטיים, שילמתי את האגרה בדואר (90 שקל), ושיגרתי את הבקשה. חלפו מספר שבועות, ותשובה אין. לשאלתי, הסבירו במינהל שהבקשה מועברת תחילה לעיונן של החברות העברייניות (לכאורה), שמא החשיפה תפגע בעסקיהן. כידוע, הברחת פסולת רעילה לשטחים היא סוד מסחרי כמוס.

אינני משפטן, אך כאדם מהיישוב הנוהל הזה תמוה בעיניי: כשמשטרת ישראל עוצרת איש עסקים בחשד למעילה, היא לא מתייעצת איתו קודם שהיא מוציאה הודעה לתקשורת. אבל חוק הוא חוק, אז המתנתי. הזמן רץ, חלפו שמונה חודשים, ובתחילת החודש שאלתי במינהל מה קורה עם המידע החופשי שלי. התשובה המוזרה: "שלחנו אותו כבר מזמן בדואר".

המכתב המדובר, משום מה, מעולם לא הגיע, אז ביקשתי שישלחו בפקס. ואכן, בשעה חגיגית נחת על שולחני הפקס המבוקש. הוא כלל רשימה של 23 מקרים שבהם נתפסו משאיות משנעות או משליכות פסולת באופן לא חוקי מעבר לקו הירוק, בין ינואר לאוגוסט 2010. כשהבטתי בשקיקה בעמודה החשובה מכל – שם החברה – גיליתי לתדהמתי שרוב המשבצות ריקות. מתוך 23 חברות שנתפסו, הופיעו שמותיהן של שש בלבד, וגם אז מדובר בחברות הובלה אלמוניות, ולא במי שהזמין את העבודה. רק משאית אחת, אגב, נתפסה במחסום נעלין. משאית אחת בשמונה חודשים – כנראה שהרושם שלי שהחבר'ה במחסום מנומנמים לא היה מופרך.

בסיום המסמך הופיעו שתי הערות שהסבירו מדוע שמות החברות נפקדו ממנו: "הנתונים המצוינים לעיל חלקיים", נכתב , "משום שנכתבו על ידי פקחי המינהל האזרחי בתנאי שטח בהם לא תמיד קיים הקשר למעקב מדויק אחר הפרטים". וגם: "הדיאלוג בין המינהל האזרחי ובין העבריינים מתנהל לעתים קרובות בין יחידת הפיקוח ובין נהג המשאית, ללא התערבות החברה או הבעלים".
     
למה הדבר דומה? לשוטרים שיתפסו דג רקק בשוק הסמים, ולא יטרחו לברר מי שלח אותו. המדינה מעדיפה להתעסק עם הש"ג, עם נהגי המשאיות וחברות ההובלה. אבל מיהם התאגידים שהשתמשו בשירותי הפינוי המפוקפקים הללו? מיהם המפעלים, החברות, בעלי ההון, שהופכים את הגדה המערבית לפח הזבל שלהם, תוך כדי זיהום של מי התהום, הקרקעות ובעיקר האוויר אותו נושמים ישראלים ופלסטינים גם יחד? את זה למדינת ישראל כנראה לא דחוף לדעת.