מאת אביב לביא. פורסם ב"מעריב".

לפני כשנתיים, במפגש עם עיתונאים ישראלים, הרעיפה שגרירת דנמרק בישראל ליסולטה פלסנר מחמאות על תל אביב. רק בנקודה אחת הנימוס האירופי נסדק קלות: פלסנר רמזה שקשה לה לנוע ממקום למקום בעיר שבה תרבות האופניים מפגרת לעומת הסטנדרטים שאליהם התרגלה בבית. בקופנהגן נהגה להגיע למשרד באופניים, אבל כאן הדרך מביתה שבהרצליה פיתוח לשגרירות שבמרכז תל־אביב עוברת בכביש החוף, שיש בו הרבה נהגים עצבניים אך אין בו שבילי אופניים.

פלסנר לא לבד. כשסטפן רסמוסן, מתכנן התחבורה הראשי של קופנהגן, נשאל אם הוא מגיע לעבודה באופניים, הוא מגיב בצחוק קל. כן, הוא מגיע באופניים – לא זוג אחד, כי אם שניים. וגם רכבת. "אני גר במרחק 25 ק"מ ממרכז העיר", אומר המהנדס בשיחת טלפון ממשרדו בבירת דנמרק, "אז אני מחזיק זוג אופניים אחד בבית, שאתו אני מגיע לתחנת הרכבת ועוד זוג שמחכה לי בקופנהגן, שבאמצעותו אני רוכב למשרד. כמובן שגם כדי להגיע ממקום למקום בתוך העיר, לפגישות וישיבות, אני משתמש באופניים".

מסלול אופניים בתל–אביב (צילום: מט"ח)

רסמוסן לא יוצא דופן בנוף של קופנהגן, שהפכה למעצמת אופניים עולמית, מטרופולין מודרני שהפנים שכדי שמיליוני אנשים שחולקים שטח קטן יוכלו לנוע מדי יום ביומו בנוחות, בביטחון ותוך שאיפת אוויר נקי, הם מוכרחים לעשות את זה ברכיבה על שני גלגלים.

בקופנהגן יש כבר יותר מ-350 ק"מ של שבילי אופניים. המרחק הכולל שגומאים רוכבי האופניים בעיר מוערך בכ-1.2 מיליון ק"מ ביום ‏(30 הקפות של כדור הארץ‏), ומספר זוגות האופניים בעיר עולה על מספר התושבים. המקבילה הסטטיסטית בישראל, אגב, היא תופעת הטלפונים הסלולריים.

תרבות האופניים הדנית מהווה מודל לחיקוי עבור כרכים רבים בעולם. גם תל אביב, שעושה בימים אלה את צעדיה הראשונים והמהוססים בתחום האופניים, מנסה ללמוד. כשאני מספר לרסמוסן שפרויקט השכרת האופניים שהשיק רון חולדאי נתקל בתגובות ספקניות בגלל החשש מוונדליזם ישראלי טיפוסי, הוא מפתיע ואומר שגם בקופנהגן, שהשיקה את פרויקט השכרת האופניים שלה כבר ב-1995, נפלו האופניים העירוניים קורבן למקרים רבים של התעללות: "יש ונדליזם, זו עובדה וצריך להתכונן אליה. הנזקים לאופניים צריכים להיות מובאים בחשבון בתוך תקציב הפרויקט. יש לזה מחיר מסוים וזה לא מיוחד רק לאופניים, אלא לתשתיות רבות שמניחים במקומות ציבוריים".

בפעם הראשונה שבה ביקרתי בקופנהגן הקצב המסחרר שבו זוגות אופניים חלפו על פניי נראה טבעי: היה קיץ ממוזג, והשמש הצפונית המלטפת היתה הזמנה פתוחה ללבוש בגדים קצרים ולדווש ברחבי העיר. מאוחר יותר התברר לי שהרגלי הרכיבה הדנים לא תלויים במזג האוויר.

גם בינואר, כשהטמפרטורה צוללת עמוק מתחת לאפס, אפשר לראות בקופנהגן עורכי דין ואנשי עסקים מעונבים מדוושים את דרכם למשרד על הנתיבים הקפואים והורים מגלגלים אופניים עם עגלה סגורה שבה מצטופפים הילדים. לנוכח המראות האלה, הקיטורים הישראליים על הלחות באוגוסט נראים מעט קטנוניים. כשאני שואל את רסמוסן איך הדנים עושים את זה, הוא שוב מחייך מבעד לאפרכסת: "הם פשוט מתלבשים טוב".

התשובה האמיתית, כמובן, מורכבת הרבה יותר. רכיבת האופניים בדנמרק – והכוונה לרכיבה עירונית, שבה האופניים משמשים כלי תחבורה יומיומי, להבדיל מרכיבה ספורטיבית השמורה לסופי שבוע ולמסלולים בטבע – היא תרבות עממית ששורשיה נטועים עוד במאה ה-19 וקשורים גם בעובדה שמדובר במדינה מישורית למהדרין.

ב-1880 נסלל שביל האופניים הראשון בדנמרק, ובתחילת המאה שעברה רחובות קופנהגן כבר היו מלאים רוכבים ורוכבות והוקמו איגודי האופניים שעד היום פועלים לקידום תנאים טובים יותר למדוושים. "הרכיבה אצלנו היא תרבות שלא קשורה לגיל", אומר רסמוסן, "כולם רוכבים, ילדים וזקנים, עד הרגע שבו כבר לא מסוגלים לרכוב".