מאת אביב לביא. פורסם ב"מעריב".
אתם נוסעים באוטובוס בינעירוני. נסיעה ארוכה, מייגעת, למשל מקריית שמונה לתל אביב. האוטובוס ממוזג והחלונות סגורים. לפניכם, מאחוריכם ולצדכם אנשים משוחחים בקולי קולות בטלפון הסלולרי. במשך שעתיים ארוכות אתם נאלצים לסבול את הרעש שהם מפיקים ולספוג את הקרינה שהמכשירים מייצרים. זה לא שהם פוגעים בכם במכוון – הם בסך הכל מממשים את זכותם להפיג את השעמום של הנסיעה; אבל מה על הזכות שלכם לקצת שקט ובריאות טובה?
שאלת השימוש בטכנולוגיות הסלולריות במרחב הציבורי הופכת חמה ורלבנטית עם כל יום שעובר. השבוע היא עלתה מדרגה, כשהשר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, פנה לשר התחבורה ישראל כץ והציע להקים ועדה מיוחדת שתנסה לייצר פתרון למגיפת השימוש בסלולר בתחבורה הציבורית. ארדן ואנשי משרדו מציעים לבדוק כמה מהפתרונות שכבר מיושמים פה ושם במערב. למשל: הקצאת קרון מיוחד ברכבת שבו, ורק בו, מותר לשוחח בטלפון הנייד; הקצאת מושבים ייעודיים למשתמשי הסלולר; או הכרזה על אחוז מסוים מהאוטובוסים והרכבות שנוסעים בכל קו כעל נקיים מסלולר.
נשמע מוזר, כמעט דמיוני? אולי, אבל צעדים דומים – ובעצם תקיפים הרבה יותר – ננקטים כבר שנים נגד העישון במקומות ציבוריים, קל וחומר בתחבורה הציבורית. יש כמובן הבדלים משמעותיים: להבדיל מעשן סיגריות, טרם הוכח שהקרינה הסלולרית מסרטנת; ובשונה מסיגריות, בטכנולוגיה הסלולרית גלומה גם הרבה תועלת. מצד שני, יש מעשנים שעבורם כל יניקה היא טעם החיים, וגם זה סוג של ברכה.
רעש בלתי סביר
מומחי המשרד להגנת הסביבה טוענים שהשימוש האינטנסיבי בסלולר בתחבורה הציבורית חושף את הנוסעים לקרינה בשיעורים מטרידים. הקרונות והאוטובוסים הם חלל סגור שלא מאפשר את פיזור הקרינה, והפריסה הדלילה של האנטנות באזורי הספר גורמת למכשירים להתאמץ ולפלוט כמויות מוגברות של קרינה, עד כדי פי כמה מאות מאשר בעיר מרושתת היטב. על פי תחשיבים שנערכו במשרד, די בכך שרבע מנוסעי הקרון או האוטובוס ישתמשו בנייד שלהם בו זמנית, כדי שכל הנוסעים ייחשפו לקרינה שחוצה את הרף המותר. להבדיל מהרחוב, מקרון סגור אין לאן לברוח, ומי שלא משתמש בנייד הופך בעל כורחו לשבוי בידי הקרינה של השכן.
וישנה גם בעיית הרעש: די בכך ששני נוסעים ידברו במקביל בסלולר, טוענים אנשי המשרד להגנת הסביבה, כדי שכל מי שנמצא ברדיוס של חמישה מטר ייחשף לרעש "בלתי סביר", כהגדרתם. כנגד זה אפשר לטעון שכדי שקרון עמוס בישראלים קולניים יהיה רועש במידה בלתי נסבלת אין צורך בטלפונים ניידים.
האוטובוסים והרכבות הם לא הזירה הציבורית היחידה שבה יש צורך להגיע לאיזונים בכל הנוגע לשימוש בטכנולוגיות מקרינות. רזי, תושב מודיעין, נדהם לגלות בוקר אחד שמול ביתו מתנוסס משדר קטן שהוצב על ידי העירייה. בירור קצר העלה שמדובר במערכת חדשה שהותקנה ברחבי העיר, ומשמשת לקריאה ממוחשבת של מוני המים של התושבים. הרעיון – שכבר מיושם בכמה ערים – מצוין ועשוי להביא לחיסכון של הרבה מים: במקום פקח שעובר בין הבתים וקורא את שעוני המים אחת לתקופה, צריכת המים מדווחת הישר למחשב של התאגיד העירוני. כך אפשר לאתר בזמן אמת כל נזילה או צריכה מופרזת, להתריע בפני הדיירים ולחסוך הרבה מים למשק והרבה כסף למי שמשלם את החשבון.
אלא שאליה וקוץ בה, גם אם זעיר: כל תחנת ממסר כזו משדרת אחת לכמה שניות פולס שמפיק קרינה אל המרחב הציבורי. במשרד להגנת הסביבה מסבירים שהקרינה של כל משדר כה נמוכה – פחות ממאה מיליוואט – עד כי אין צורך באישור הפעלה מטעמם. יחד עם זה, פיזור של משדרים בכל העיר מוסיף עוד נדבך לקרינה שגם כך אנחנו סופגים ברחוב בלי שהתבקשה הסכמתנו, ומי קובע מתי התוספת הזו מוצדקת?
במקרה של מערכת הקריאה של מוני המים, נדמה שאין חולק על כך שהתועלת )השיפור למשק המים) גוברת על העלות (התוספת הזעומה למדי לקרינה במרחב הציבורי); אבל מה קורה כשעירייה מעוניינת לרשת את רחובותיה באינטרנט אלחוטי (עיריית תל אביב עשתה זאת לאחרונה בחלק מהשדרות בעיר)? לשם כך היא צריכה להתקין משדרים מיוחדים שפולטים – שוב – קרינה ברמה נמוכה. האם גם כאן האינטרס הציבורי בגלישה גובר על תוספת הקרינה? שאלה טובה. הרבה שאלות טובות, והפנייה של ארדן לכץ היא צעד חשוב בדרך להצפתן ולהתמודדות איתן במרחב הציבורי בישראל.
עוד בנושא:
http://www.maki.org.il/he/component/content/article/87/10920
