מאת אפרים דוידי

"למנהיגים אין מושג ואין פתרון למשבר, לכן הם נאלצים להיות פוליטיקאים, ובעיקר לדבר" – כך התנסח הברון בנג'מין דה רוטשליד בריאיון נדיר, שפורסם במוסף סוף השבוע של "דה מרקר" (21.10). רוטשילד, שאינו מרבה להתראיין, נמנה עם אצולת הממון בארצו, צרפת, ומנהל עסקים בהיקף של 150 מיליארד דולר – סכום העולה על תקציבה השנתי של מדינת ישראל.

בתשובה לשאלה: "באיזה שלב של המשבר אנו נמצאים? בהתחלה? בסוף? באמצע?", השיב רוטשילד: "האמת? אין לי מושג ירוק. תגיד לי אתה. מי שיענה לך על השאלה הזאת הוא גאון או רמאי. הכלכלה האמריקאית עדיין מצויה במשבר קשה. יש להם בעיה בתחום התעסוקה והיא תחמיר ותלך".

אשר לסיבות למשבר, הבהיר נינו של "הנדיב הידוע":

"תאוות בצע! חד וחלק. וזה יכול לקרות שוב. אנשי וול סטריט עושים כיום אותן טעויות בתחום הביטוח, שעשו עם המשכנתאות. הם לעולם לא ילמדו. כשאתה רואה את הסכומים, שמשלמים כיום לסוחרי ניירות הערך – אתה רואה טירוף טהור. זה ההבדל בין הקפיטליזם האמריקאי לקפיטליזם המשפחתי". ה"קפיטליזם המשפחתי" הוא, כמובן, משפחת רוטשילד לדורותיה, נכסיה וההון הרב שצברה. שלא יהיו אי-הבנות: הברון העניק את הריאיון, כדי לקדם את עסקי משפחתו בישראל. משעשע לקרוא, שאדם המנהל עסקים בהיקף של 150 מיליארד דולר (והונו האישי מוערך בעשרות מיליארדים), מאשים אחרים ב"תאוות בצע".

ההסתמכות על "תאוות בצע"

רוטשילד אינו מכיר פתרון למשבר הכלכלי העולמי, וככלכלנים ניאו-ליברליים רבים, הוא כן מכיר את האחאראי למשבר הקפיטליסטי, שפרץ בארצות-הברית בקיץ של 2007: "תאוות בצע". לפי גישה זו, לולא אותה "תאווה", סביר להניח שהמשבר לא היה פורץ. רבים מהפרשנים הכלכליים בעיתונות היומית בישראל שותפים לדעה זו: "זה משבר שמקורו בתאוות בצע" – הם מרבים לכתוב. ישנם ביניהם המוכנים גם להרחיב את הדיבור ולהפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלות "שלא עמדו על המשמר", ואף כלפי המשקיעים "הלא זהירים, שרצו לגרוף רווחים קלים ומהירים".

עבור חסידי ההסבר בדבר "תאוות בצע", המשבר הכלכלי אינו, אפוא, תולדה ישירה של אופי המשטר הקפיטליסטי, אלא תוצאה של התנהגות של יחידים ושל פירמות.

זרם אחר של כלכלנים בורגניים, המכונה "קיינסיאני" (ע"ש הכלכלן הבריטי קיינס, שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-20, לרבות בעת המשבר הקפיטליסטי הגדול של שנות השלושים), מוסיף לרשימת הסיבות למשבר את היעדר פיקוח מצד הממשלות, את הספסרות, המכרסמת ביסודות הקפיטליזם ואת חוסר התיאום בין הרשויות. לשתי הגישות, השונות זו מזו, יסוד משותף: עבורם "הספסרות", "תאוות הבצע" (כדברי רוטשילד), ו"הרווחים הקלים" אינם חלק בלתי נפרד מהקפיטליזם בשלב הנוכחי של הגלובליזציה והניאו-ליברליזם, אלא "גידולי פרא". מיגור אותם "גידולי פרא" ישיב את הקפיטליזם למסלולו הטבעי – ללא משברים.

תחיית הניתוח המעמדי

המשבר הכלכלי והעמקתו הובילו, ולא במקרה, לתחייתו של הניתוח המעמדי, המרקסיסטי, של הקפיטליזם. הקול המרקסיסטי לא נעלם גם קודם לכן, אך יוקרתו נפגעה עקב התפוררות ברית-המועצות והמשטרים הסוציאליסטיים באירופה. החדש הוא, שדור הכלכלנים והחוקרים המרקסיסטיים הוותיק, יחד עם דור חדש ומחדש של חוקרים ופעילים, מנסים להתמודד עם סוגיות המשבר ולתת מענה לשאלה, לגביה לרוטשילד אין תשובה.

למרקסיסטים בדור הוותיק ולצעיר משותפת ההבנה, שהמשבר אינו "תאונה" בהתפתחותו ההיסטורית של הקפיטליזם, אלא חלק בלתי נפרד ממנה. יחד עם זאת, קיימים ניתוחים שונים לגבי הסיבות, בגללן פרץ עתה המשבר, ולגבי איפיוניו. מבלי להיכנס לפירוט יתר של העמדות השונות, ניתן לסכם את הניתוח המרקסיסטי של המשבר בשלושה הסברים שונים (אם כי לא מנוגדים):

1. ירידה מתמדת בצריכה של העובדים ושל משפחותיהם דווקא במדינות הקפיטליסטיות המתקדמות, וזאת כתולדה של שנים של מתקפה קפיטליסטית נגד רמת החיים ונגד התארגנות העובדים ושל גידול מרשים ברווחים, שמקורם בפיננסיים;

2. ייצור–יתר של מוצרים והצפת השווקים, כתוצאה מגידול חד בפריון העבודה בעקבות המחשוב ושילוב רובוטים בתהליכי ייצור. המוצרים שאין להם ביקוש "מתחלפים" ומתרבים בגלל התחרות הגוברת בין חברות רב-לאומיות על שווקים;

3. הירידה המתמשכת בשיעור הרווח, יחסית להון המושקע, מדרבנת את בעלי ההון להשקיע יותר במגזר הפיננסי, והשקעה זו גורמת להיווצרותן של "בועות" ספקולטיביות, שסופן להתפוצץ. לפי גישה זו, "בועות" (פיננסים, נדל"ן, טכנולוגיה עילית) נוצרות ומתחלפות, כי רק באמצעותן מסוגל ההון לשמור על שיעור רווח גבוה.

הפולמוס המרקסיסטי הפורה סביב הסיבות למשבר הקפיטליסטי מעשיר מאוד את הדיון בין כלכלנים וחוקרים. לאחר שני עשורים של השתקה, הזרם המעמדי מסוגל לספק הסברים ברורים ומשכנעים בדבר הסיבות למשבר.

הוויכוח בין מרקסיסטים חיוני, כדי לקדם את המרקסיזם ולאתגר את שני זרמי המחשבה הכלכליים ההגמוניים: הניאו-ליברלי והקיינסיאני. אך ללא יצירת ההקשר הנחוץ בין תיאוריה לבין עשייה פוליטית-מעמדית, תרומת החוקרים המרקסיסטים תהיה מוגבלת למדי.

המרקסיזם ביקורתי כלפי מחקר, המפנה עורף למאבק המעמדי. המרקסיזם אינו מכיר בקיומו של חיץ בין הפוליטיקה לבין התיאוריה, כפי שאינו מכיר בחיץ בין החוקר לפעיל החברתי-פוליטי.