בשנים האחרונות, בהשפעת המחאה החברתית של 2011 וכתוצאה מלחצים להגברת השקיפות מצד ארגון המדינות המפותחות OECD (שישראל חברה בו מסוף 2010), מתנהל דיון מעין-ציבורי בנושא התקציב הצבאי. הדיון הוא 'מעין ציבורי' שכן הוא מתקיים בעיקר בתקשורת הכלכלית, בא לידי ביטוי מצומצם בדיוני הכנסת, ואינו מתקיים בקרב הציבור הרחב.
שיטת הפיזור במשרדים שונים
מאז קום המדינה, מאשרת הכנסת מדי שנה תקציב של משרד הביטחון, הלא הוא התקציב הצבאי, שהוא הגדול בין תקציבי המשרדים. אלא שבניגוד לפירוט לסעיפים המצוי בתקציב של כל משרד אחר, בתקציב הצבאי המוגש לכנסת מופיע רק סכום כולל ואין פירוט של סעיפי התקציב הגדול. אי-הפירוט של התקציב הצבאי תורץ תמיד בסודיות החיונית לפעולות הצבא, ומרבית הח"כים, כולל רוב האופוזיציה, תומכים בהסתרה זו של סעיפי ההוצאה. יוצאי דופן היו הח"כים של הסיעה הקומוניסטית, ובהמשך – סיעת חד"ש. בכל דיון בתקציב הם גם ביקרו את הסתרת הפירוט של סעיפי ההוצאה בתקציב הצבאי וגם הצביעו על סעיפים תקציביים אחרים, שמבחינה עניינית יש לכלול אותם בסך ההוצאות הצבאיות.
כך נהגה סיעת מק"י (ובהמשך סיעת חד"ש) להכליל בהוצאות הצבאיות, נוסף לתקציב משרד הביטחון, גם את הסעיפים הבאים: תקציב הוועדה לאנרגיה אטומית, תקציב הרזרבות ותקציב פירעון החובות (שנוצרו בעיקר בגלל ההוצאות למלחמות ולתחזוקת כיבוש). בעקבות מלחמת יוני 1967, תבעה סיעתנו לכלול בהוצאות הצבאיות גם את ההוצאות בשטחים הכבושים, לרבות ההוצאות להקמת התנחלויות ולתחזוקתן ולבניית תשתיות. בשלב מסוים, כאשר הסתבר שייעודו העיקרי של משמר הגבול, הכלול בתקציב משרד המשטרה (המשרד לביטחון פנים), הוא הדיכוי בשטחים, וכאשר בתי כלא בישראל יועדו יותר ויותר לאסירים פלסטינים מהשטחים – הוכלל גם משרד המשטרה (ביטחון פנים) בהוצאות הצבאיות.
החישוב מחדש של ההוצאות הצבאיות, שערכה סיעת מק"י (ובהמשך חד"ש) במטרה להעניק להן אומדן קרוב יותר למציאות, הגדיל בצורה משמעותית את משקל ההוצאות בתקציב. במשך שנים, הראה החישוב הזה כי ההוצאות הצבאיות בלעו כמעט מחצית מתקציב המדינה.
"הררי הכסף" והפיקוד הבכיר
בשנים האחרונות נוספה למידע בדבר ההיקף האמיתי של ההוצאות הצבאיות גם חשיפה של שיטות ניפוח החבויות במנגנון משרד הביטחון עצמו. תחילה הופיע המונח "קופסה" לתיאור אותו חלק של תקציב משרד הביטחון שבעזרתו מממנים "מבצעים מיוחדים". במונח "קופסה" נעשה שימוש כדי להסביר, למשל, מנין הגיע התקציב למימון התכנית ההרפתקנית של הרמטכ"ל אהוד ברק בדבר שיגור חיילי קומנדו להתנקשות בחיי סדאם חוסיין (הכנות אלה הסתיימו באסון אימונים וזכו בתואר "אסון צאלים ב'"). מאותה "קופסה" סודית מומנו בשנים 2012-2011 ההכנות לתקיפת איראן. אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, שחשף את מימון ההכנות האלה, כינה אותן "הזיות הרפתקניות שלא בוצעו ולא יבוצעו".
בהמשך נכנסה לפעולה השיטה של הגדלת ההוצאות הצבאיות במהלך השנה, באמצעות תוספות תקציב שמאשרת ועדת הכספים. בתקציב 2013, למשל, אושר למשרד הביטחון תקציב של 52 מיליארד שקל, אך במהלך אותה שנה הוסיפו לו עוד 16 מיליארד – תוספת של 31%. לאחרונה חשף שאול אמסטרדמסקי, עורך "כלכליסט", (14.5, 18.5) שיטה נוספת לניפוחו בפועל של התקציב הצבאי – "תקציב ההתקשרויות". מסתבר, כי האוצר מממן התקשרויות ארוכות טווח של משרד הביטחון בתקציב מיוחד. משרד הביטחון, שלא בהכרח מוציא את הכסף באותו שנת תקציב, עושה בו "בינתיים" שימוש למימון הוצאות אחרות, וזאת ללא ידיעת משרד האוצר.
כל השיטות להגדלת ההוצאות הצבאיות למימון רכש ומנגנון, קופצות מדרגה בכל פעם שהממשלה (והצבא) יוזמים מבצע צבאי, ובעיקר כאשר הם יוזמים מלחמה. המובאה הבאה היא מדברים שכתב בפייסבוק קצין תקציבים לשעבר, אשר פורסמו ב"דה מרקר" (3.5) וצוטטו ב"זו הדרך" הקודם (20.5): "בתור קצין תקציבים, מלחמות, מבצעים, אירועים מיוחדים, היו הדרך שלנו לסגור את פערי התקציב ואפילו לשמור רזרבות לשנים הבאות. בהתנתקות, לדוגמא, צה"ל הצליח לסחוט כל כך הרבה כסף מהמדינה, שכבר ביולי סגרנו את כל החוזים שלנו קדימה ורק חיפשנו לאיפה לדחוף את הכסף שנשאר". ומסקנות קצין התקציבים: "לפעמים הרגשתי שהפיקוד הבכיר כל כך התרגש מהררי הכסף שצפויים להגיע, שהייתה לי תחושה, חס וחלילה, זו רק תחושה כמובן, שאולי הם קצת דחפו להסלמה, רק תחושה…". וכך נסגר המעגל, שאותו תיארנו לעיל, בין להיטות הצבא לתקציב מוגדל לבין להיטותו למלחמה.
תמר גוז'נסקי
