הסרט "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי", שרבים חוזים לו הצלחה בטקס פרסי האוסקר, מספר את סיפורה של אם שכולה, מילדרד הייז (פרנסס מקדורמנד). הייז דורשת צדק. היא מבקשת שימצאו את האדם שאנס ורצח את בתה ויעמידו אתו לדין. רדיפתה אחר צדק הופכת מסע נקמה מתמשך, הגורר תאוות נקם ואלימות של תושבי העיירה. הסרט מאיר את חוש הצדק באור מפוקפק למדי. התסריט החד מספק הפתעה אחר הפתעה, והולם בצופים באלימות הנענית בהומור, משל היו השניים בלתי–נפרדים.
האם והשלטים (מתוך הסרט)
"שלושה שלטים" הוא, מחד, סרט פשוט. בהתאם לז'אנר סרטי הנקמה: הציר המרכזי של העלילה מוביל אותנו בקו ישר ורווי אלימות עד למציאת הפושע. אנו נדרשים לקבל את עמדתה המוסרית של הגיבורה, אף שהיא אינה בוחלת באמצעים, לוקחת את החוק לידיה ומפגינה אלימות לא פחותה מזו של הפושע אחריו היא תרה. אלא שבניגוד לסרטי נקמה רבים, הסרט אינו מזדהה עם עמדתה של הגיבורה, מפקפק בזכותה לדרוש נקמה ואף במושג הצדק עצמו.
בפתיחת הסרט רוכשת הייז שלושה שלטים נטושים בכניסה לעיירה. על השלטים נכתב: "נאנסה בעת שגססה", "ועדיין אין מעצרים?", "למה, השריף ווילבי?". במהרה מתגלה כי השריף ווילבי (וודי הארלסון) איננו אשם בכך שהרוצח והאנס לא נמצא, ואף תומך במהלך החתרני של הייז לתלות את השלטים. המתנגד הגדול ביותר למסע הנקמה הוא אחד השוטרים המקומיים, ג'ייסון דיקסון (סם רוקוול); אלכוהוליסט, טיפש וגזען. אט אט נעשים הייז ויריבה, השוטר דיקסון, דומים זו לזה: אלימים וצמאי דם. דומה כי מרגע שנשמעה הדרישה לצדק, נפתח מעגל אלימות שבו אין יותר קרבנות, כי אם רק אשמים הראויים לנחת זרועה של הנקמה.
הסרט חותר תחת הדרישה לצדק דווקא תוך ניכור מן האלימות שמביאה עמה הנקמה. במקום לחגוג את האלימות, הצופה נותר מנוכר לנעשה על המסך. במקום שהנקמה תיראה כמעשה ראוי או מתבקש – כיאה למוסכמות הז'אנר – הצופה מתנתק ממנה. דרישתה של הייז לצדק אובייקטיבי (או חוקי), כלומר הדרישה שלה לתפוס רוצח ואנס, מתגלה כנקמה פרטית העיוורת לבני האדם שאותם היא מעלה על המוקד. הצדק תמיד דורש קרבנות תמימים, אומר הסרט, גם כאשר הוא מעוגן בחוק ובנורמות החברתיות. כפי שמסביר השריף לשוטר האלים דיקסון: "כדי להיות בלש חכם, עליך לאהוב". קרי הצדק דורש ראייה של בני אדם, הוא דורש לב אנושי.
ועם זאת, למרות המשחק המשובח של צוות השחקנים, שאמור היה "לכפר" על הניכור ולהשאיר את הצופה מעורב רגשית בדרמה, נכשל הסרט בניסיונו להיות אמין. אם מדובר היה בסרט דוגמת "להרוג את ביל" (קוונטין טרנטינו, 2003)
לא הייתה בעיה, שכן, האלימות הגרוטסקית הייתה הולמת את ההומור בסרט שאינו מתיימר לעסוק בדבר מלבד הדימוי הקולנועי. "שלושה שלטים קורץ גם ל"ארץ קשוחה" (האחים כהן, 2007), אך שם כוחות הטוב והרוע אינם נשענים על סיפור ריאליסטי.
ב"שלושה שלטים", לעומת זאת, הפשע הוא אקטואלי. כו בסיפור בלשי, מבקש הסרט לעסוק בדרמה אנושית קורעת לב, באם המאבדת את בתה, ברגשות האשם שלה, ובאופן שבו הרצח מערער את העיירה. אך המודעות העצמית של הסרט לא מאפשרת לדרמה להתקיים. אפשר לטעון כי בכך גדולתו: הוא שובר נראטיבים מוכרים ומציג תמונת עולם מורכבת ובלתי–מצטדקת. אך המסר שלו משתלט על המהלך הדרמטי – או האנושי, אם תרצו – ובא על חשבון הקוהרנטיות של הדמויות.
דוגמא בולטת לכך היא הסצנה בה הגרוש של הייז (ג'ון הוקס) תוקף אותה בעת מריבה, ואשר מסתיימת בהומור בוטה. אי אפשר להאמין לסצנה אלימה ומורכבת מבחינה רגשית כשזו מסתיימת בבדיחה. הניכור המחושב בא על חשבון האנושיות של הדמויות, שלא יכולות היו להתנהג כך "בחיים האמתיים". ייתכן שיש להעניק לסרט את החסד אותו הוא מבקש, ולשתף פעולה עם המהלך המנכר שלו. אך דומה כי הדרמה בכל זאת מנצחת. על אף שראוי להעריך את הניסיון של הבמאי, הלב מסרב לשתף עמו פעולה.
דורית גרסטנפלד
