שיח סרבנים בתל-אביב: אנחנו צריכים להמשיך בעשייה בקרב החברה הישראלית

כארבעים צעירים וכמה מבוגרים התקבצו באחד הערבים השבוע על גג תל-אביבי לשיחה עם סרבן הגיוס טל מיטניק (18). מיטניק השתחרר לאחרונה מתקופת כליאה נוספת בכלא הצבאי. את האירוע ארגנה רשת מסרבות, המאגדת צעירים שסירבו להתגייס לצבא מטעמים פוליטיים. את פני המשתתפים קידמו מיטניק והסרבנית סופיה אור, יחד עם פעילים נוספים שריצו בעבר עונשי כליאה על סירובם להתגייס.

למתאספים, ששוחחו ביניהם על סרבנות, על החוויות מהכלא ועל אקטיביזם בחוגי שמאל צעירים, חולקו עוגיות טבעוניות שקושטו בדגלי פלסטין. פה ושם נשמעו חיקויים של ח"כ עופר כסיף. כאשר התיישב הקהל במעגל כיסאות, החל לטפטף גשם קל.

לאחר הצגת רשת מסרבות ופעילותה, החל טל מיטניק לספר על חוויותיו בכלא הצבאי, בו ישב כבר 105 ימים. בתקופת הכליאה הראשונה, אמר, השיחות עם כלואים אחרים היו קשות: הם לא גילו הבנה למניעיו וכמה מהם אפילו קיללו אותו מאחורי גבו. "קשה כעת להביע דעות נגד המיינסטרים – בכלא ובחוץ", ציין. מיטניק סיפר כי שילב את השיח על הכיבוש והמאבק הפלסטיני בשיח על מאבקים חברתיים בישראל, כמו המאבק המזרחי, כדי להבהיר את הקשר ביניהם.

מפגש עם הפריפריה

"בכלא פוגשים את הפריפריה החברתית. חיילים עורקים ונכלאים מכל מיני סיבות – בדרך כלל כלכליות או נפשיות. חלקם נקלעו לסיטואציה מבלי להבין מה קורה", אמר מיטניק. רבים מהכלואים הם עולים חדשים או בני עניים שלא יכלו להרשות לעצמם לשרת בצבא בגלל הצורך לתמוך בכלכלת המשפחה. עם חלקם הצליח מיטניק להתחבר. כך חבר לעולה חדש מאתיופיה שערק מהצבא ולמילואימניק ערבי-דרוזי שלא ידע שהוא עריק משום שכלל לא קיבל צו 8, ואשר במהלך שהותו בכלא נולדה לו בת.

לבד מהחוויה החברתית, תיאר מיטניק את התנאים בכלא. מדי יום מוקצות לכל כלוא 10-7 דקות לשיחה בטלפון. הכלואים מקבלים עיתונים, אך רק את "ישראל היום". הם גם צופים בטלוויזיה, שפתוחה בדרך כלל על ערוצים 12 או 13, ולפעמים גם על ערוץ 14. לדבריו, את רוב הזמן העביר בשינה, בשיחות או במשחקי קופסא.

אביו של סרבן הגיוס בן ארד, המרצה כעת תקופת כליאה ראשונה בת 20 יום, שאל את מיטניק על הרגעים הקשים והרגעים הטובים בכלא. מיטניק השיב, כי הרגע הקשה ביותר היה כשניסה לישון, אך שותפיו לחדר – שהשתתפו בפלישה לעזה – התגאו בביזה של בתי אזרחים. לעומת זאת, הרגע הטוב ביותר היה כאשר עציר סיפר לו כיצד שינה את דעותיו בעקבות מפגשים עם ערבים: "הוא סיפר שלפני שנה-שנתיים היה גזען מוחלט, אבל כיום הוא מבין שכולנו בני אדם. הוא אמר שאם היינו שותפים לחדר באותה תקופה, הוא היה שונא אותי, אבל היום הוא מעריך אותי". רגע חשוב נוסף מבחינת מיטניק היה כאשר קיבל מעו"ד נועה לוי מכתב שעודד אותו "להרים את הראש. תמיד לזכור שעוד 30 שנה אסתכל אחורה ואדע שעשיתי את הדבר הנכון, לא משנה כמה קשה עכשיו".

הגשם גבר והנאספים נאלצו להצטופף תחת סככה. מוקד השיחה עבר מהשהות בכלא להחלטה לסרב באופן פומבי לשרת בצבא. לפני המלחמה בעזה החליט מיטניק לפרסם את החלטתו לסרב בכוונה להשפיע על השיח הפוליטי ולהעלות מודעות לכיבוש. אך עם פרוץ המלחמה חלה הדרדרות באווירה הציבורית והחמרה ברדיפה הפוליטית. "נעשה מפחיד לסרב", סיפר מיטניק, והוסיף כי אחרי שנרגע מעט הבין, שחשוב יותר לסרב דווקא כעת, על אף הסיכון שיוענש בחומרה רבה יותר. כשהתייצב מול ועדת המצפון לקבלת פטור משירות, עימתו אותו עם ראיונותיו לכלי תקשורת, כדי להוכיח שהוא "סרבן פוליטי, ולא סרבן מטעמי מצפון".

השפעת הסירוב

צעיר בן 17 שאל מה עליו לעשות כדי לסרב באופן פומבי. בתשובה תיאר מיטניק את פעילותה של רשת מסרבות וציין את חשיבותה של חשיפה תקשורתית. מאז שסירב להתגייס, נוספו לו אלפי עוקבים בטוויטר. הוא יודע על צעירים נוספים שבהשפעתו סירבו להתגייס. לדבריו, כמה פעמים אף זיהו אותו ברחוב – כולל פעילי ימין שנופפו כלפיו ב"הצדעת כהנא".

"התקשורת הישראלית מתעלמת מהסרבנים, במיוחד מאז החלה המלחמה. אך התקשורת הבינלאומית מגלה עניין", אמר מיטניק. סביב הסיקור של סירובו להתגייס גבר גם הסיקור של פעילות השמאל הישראלי בכלל. מיטניק הדגיש כי הוא מאמין שלמרות הייאוש, מצליחה הפעילות של השמאל העקבי נגד המלחמה לחולל שינוי בתפיסה הציבורית. לדוגמא: כניסת מונחים כמו הפסקת אש ופתרון מדיני לשיח של הזרם המרכזי במחאה נגד הממשלה. "בין אם השינוי יבוא בסוף מבפנים או מבחוץ, אנחנו צריכים להמשיך בעשייה בקרב החברה הישראלית", אמר.

קולות הגשם והרעמים גברו עד שכמעט לא ניתן היה לשמוע זה את זה. מיטניק ציין שבעיניו המעשה המוסרי והמעשה החוקי לאו דווקא חופפים. האלימות שמפעילה המדינה היא חוקית אך לא מוסרית, ואילו הסרבנות הבלתי-אלימה שלו היא מוסרית אך בלתי-חוקית. מיטניק הסביר כי היה מסרב להתגייס אפילו לצבא שוויץ, אף על פי שאינו צבא כיבוש ולא היה מעורב במלחמה מאז ראשית המאה ה-19. "צבא הוא הזרוע האלימה של המדינה", הבהיר. לקול מחיאות כפיים רמות, שגבר לרגע על שאון הגשם, הכריז מיטניק שאחרי שלושה חודשים בכלא כבר לא ישברו אותו. בסיום הערב התנגן ברמקול השיר: Have you been to jail for justice? – האם ישבת בכלא למען צדק?

עוד בנושא: https://zoha.org.il/127338