בחודש אפריל החליטה הממשלה להטיל על שרי התמ"ת והביטחון להקצות 5000 היתרים נוספים להעסקת עובדים פלסטינים מהגדה בישראל. מהודעת דובר משרד האוצר עולה, כי בפגישה בין משרדי הממשלה הנוגעים בדבר סוכם כי 2000 היתרים מתוך מכסה זו יוקצו לענף הבניה, ואילו היתרה תוקצה לענפי תעסוקה אחרים, על-פי החלטת שר התמ"ת. עוד הוחלט, כי תוטל אגרה על מעסיקיהם של עובדים פלסטינים בענף הבניה, במטרה "להשוות את עלות העסקתם לזו של עובדים זרים בענף".
סוגיית העסקתם של עובדים פלסטינים בישראל, לרבות שכרם וזכויותיהם הסוציאליות, עודה מוסדרת באמצעות החלטה של ועדת השרים לענייני ביטחון מאוקטובר 1970. החלטה זו קובעת, כי עובדים פלסטינים יקבלו שכר ברוטו ושכר נטו "השווים לשכרו של כל עובד אחר בישראל בעל נתונים אישיים ומקצועיים זהים" וכי הם יהיו זכאים "לתנאים הסוציאליים להם זכאי בהתאם לחוק ולהסכמים הקיבוציים כל עובד אחר בישראל בעל נתונים זהים" (סעיפים א' ו-ב' להחלטה). במטרה לאכוף את זכויות העובדים הפלסטינים על-פי החלטת ועדת השרים, נקבע כי תשלום שכרו של העובד וזכויותיו הסוציאליות יתבצעו באמצעות מדור התשלומים של שירות התעסוקה. על-פי הסדר זה, על המעסיק להתחייב בכתב להעביר לשירות התעסוקה את שכר הברוטו של העובד ואת התשלומים הסוציאליים המשתלמים לו בהתאם לדין ובהתאם להסכמים הקיבוציים, ועל מדור התשלומים להעבירם, בתורו, לעובד, בניכוי הפרשות למס הכנסה, למוסד לביטוח לאומי ולהסתדרות הכללית.
עמדת קו לעובד היא שדי בתבנית העסקה זו, בליווי אכיפה אפקטיבית ופעולות נוספות, כפי שיפורט בהמשך, על-מנת להבטיח את השוואת שכרם של עובדים פלסטינים לעובדים ישראלים, וכי קיים חשש של ממש שהטלת דרישה נוספת על מעסיקים בדמות תשלום אגרה, סופה ש"תגולגל" אל העובדים עצמם.
הניסיון הממושך בטיפול במהגרות ומהגרי עבודה מלמד, כי אגרות המוטלות על מעסיקי מהגרי עבודה (לרוב, במטרה להפוך את העסקתם לכדאית פחות) "מגולגלות" אל כתפיהם של מהגרי העבודה עצמם, ואינן משמשות כלי יעיל להשוואת תנאי העסקתם לאלו של עובדים ישראלים. כך למשל, כניסתו לתוקף של הסדר העסקת מהגרי עבודה בענף הבניין בשנת 2005, הסדר אשר במסגרתו הוטלה על מעסיקי מהגרי עבודה חובת תשלום אגרה שנתית ודמי היתר שנתיים בסכומים גבוהים, הביאה לזינוק מיידי ודרמטי של למעלה מ-60% בגובה דמי התיווך שמשלמים מהגרי עבודה בענף הבניין רובם המכריע מהגרי עבודה מסין. על-פי כל ההערכות, נתח מדמי התיווך מגיעאף לכיסיהם של מעסיקים ישראלים. בכך, באופן אירוני, פעולתה של הטלת האגרות על המעסיקים הפוכה, שכן "גלגול" הסכומים לכתפי העובדים הופך את העובדים לפגיעים יותר, נואשים יותר ובעיקר תלויים יותר במעסיקיהם.
למעשה, עלות הסדר ההעסקה באמצעות מדור התשלומים אותו קובעת החלטת ועדת השרים מגולגלת, לעיתים קרובות, אל כתפיהם של העובדים הפלסטינים עצמם. עובדים פלסטינים רבים המועסקים בישראל ובהתנחלויות, ואשר פונים לקו לעובד בבקשה לסיוע במימוש זכויותיהם, מדווחים על מעסיקים אשר דורשים מהם לשלם להם את ההפרשות שהופרשו בעדם למדור התשלומים כתנאי לקבלה לעבודה. בכך יש כדי להמחיש את הבעייתיות והסכנה הגלומים ביצירת תבנית העסקה ייחודית לקבוצת עובדים פרטיקולארית, אף אם נועדה להגנתה.
בשיטת ההעסקה המתקיימת מכוחה של החלטת ועדת השרים, שיטה אשר גלומים בה יתרונות בצד בעייתיות בלתי מבוטלת. אולם, הטלת חובה נוספת בדמות תשלום אגרות, בצד המשך קיומו של הסדר זה ובנוסף לו, צפויה לעוות עוד יותר את יחסי העבודה בין העובדים הפלסטינים למעסיקיהם הישראלים, ולהיכשל בהשגת מטרתה – ייקור העסקתם של העובדים הפלסטינים.
"קסמה" של תכנית כהטלת אגרות על מעסיקים מובן. זו הדרך הקלה ביותר (וודאי הרווחית ביותר), לנסות ולייקר את תנאי העסקתם של עובדים פלסטינים. אלא שניסיון כן לייקר את העסקתם של העובדים הפלסטינים לא יצלח ככל שהוא אינו מבסס עצמו על עלייה בשכר המשתלם לעובדים עצמם, ואשר מגיע, בסופו של יום, לכיסיהם; הוא לא יצלח ככל שהוא מבסס עצמו על גבייה פסיבית של אגרות ממעסיקים, תוך חוסר יכולת מוחלט לוודא, שהמעסיקים אכן הם אלו שבפועל נושאים בעלות האגרה. ניסיון כן לייקר את העסקתם של העובדים הפלסטינים ידרוש מעורבות אקטיבית של המדינה, מעורבות שביטויה, בראש ובראשונה, בפיקוח אפקטיבי ונמשך על תנאי העסקתם של עובדים פלסטינים וישראלים כאחד; הוא ידרוש הקצאת ואיוש תקנים לפקחי עבודה בישראל ובהתנחלויות בשטחים הכבושים, ואת תיקונו המיידי של המצב המביש והבלתי חוקי הנוכחי, בו תנאי עבודתם של עובדים פלסטינים בהתנחלויות אינם מפוקחים כלל, ותנאי עבודתם בישראל אינם מפוקחים במידה מספקת; הוא ידרוש פיקוח נמרץ על הדיווחים אותם מוסרים מעסיקים למדור התשלומים אודות עבודתם של העובדים הפלסטינים; הוא ידרוש הסרת חסמים מנהליים המגבילים את חירותם של העובדים הפלסטינים לעבור בחופשיות בין מעסיקים (באמצעות הכריכה שכורך מדור התשלומים בין תשלומי המעסיק ליכולת העובד לעבור לעבודה אצל מעסיק אחר), ועוד.
יתירה מכך: נקודת המוצא אשר אמורה להנחות את כל מקבלי ההחלטות, בהחליטם בעניינים הנוגעים להסדרי ההעסקה של עובדים פלסטינים, לרבות החלטות בעניין כניסתם לישראל לצורך עבודה, לעולם צריכה להביא בחשבון את זכויותיהם היסודיות והאינטרסים קצרי וארוכי הטווח של העובדים הפלסטינים. חובה זו נובעת מהחובות בהן חבה ישראל, כמעצמה כובשת, כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, אשר מעוגנות בקשת רחבה של הסדרים נורמטיביים מהדין הפנימי והבינלאומי כאחד.
כך למשל, על המדינה להבטיח את תקינות החיים בשטח הכבוש, אחריות אשר אינה מצמצמת עצמה לענייני ביטחון בלבד, אלא משתרעת על כלל צרכי החיים (ר' תקנה 43 לתקנות בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה משנת 1907 הנספחות לאמנת האג הרביעית משנת 1907; בג"ץ 393/82אלתעאוניה נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד לז(4) 785, 798; בג"ץ 10356/02 הס נ' כוחות צה"ל בגדה המערבית,פ"ד נח(3) 443, 461). עליה להבטיח את הזכות לקיום בכבוד והזכות לעבודה של התושבים הפלסטיניים, לרבות הבטחת כלכלתו של מי שננקטות כלפיו "שיטות פיקוח הנוטלות ממנו את האפשרות לכלכל את עצמו" ובפרט מי שמונעים בעדו, מטעמי ביטחון "מלמצוא עבודה בשכר בתנאים הוגנים." (ר' סעיף 39 לאמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה).
החלטות העתידות להשליך על עבודתם, שכרם וזכויותיהם של העובדים הפלסטינים, כגון ההחלטה להטיל אגרה על העסקתם, צריכות להיבחן בכפוף לשיקולים אלה, ולא רק בכפוף לשיקולים הנוגעים למשק הישראלי. עליהן להביא בחשבון תוצאות-לוואי אפשריות של המדיניות הנבחרת, ולכלול היערכות אמיתית להתמודד עמן. עליהן להבטיח, כי ההחלטה לייקר את העסקתם של העובדים אינה פועלת כחרב פיפיות, במובן זה שבפועל היא פוגעת בעובדים ומחלישה את כוח המיקוח שלהם.
