ההורים ושלושת ילדיהם, זאב, רעיה ושמואל הגיעו לתל – אביב ב-1926 ושמואל נכנס למערכת החינוך בעיר. בהתחלה הדתית ואח"כ החילונית.

"בבית הספר, בכיתות הגבוהות, היינו יוצאים למשמרת לעבודה עברית, זאת אומרת להוריד את הערבים מהעבודה ולעשות הפגנות נגד מעסיקים של ערבים. ואני זוכר עד היום, היה שם שומר ערבי מאוד סימפטי והוא אמר לנו: מה כל ההתלהבות הזאת? לנו לא מגיעה עבודה? לנו אין משפחה? לי אין ילדים? מה זה הסיסמה הזאת של 'עבודה עברית'? כדי לגרש אותנו מהעבודה? כנראה שזה עשה לי משהו." (מתוך "מדריד לפני חניתה", סרט תעודי מ 2006 על המתנדבים מפלסטינה לבריגדות הבינלאומיות בספרד. במאי: ערן טורבינר 2006)

שמואל הצטרף לנוער של המפלגה הקומוניסטית, חילק כרוזים, ניסה לגייס חברים נוספים, כתב סיסמאות ולעיתים גם נעצר על ידי משטרת המנדט הבריטי שניהלה, ובעידודם של המוסדות הציוניים, מאבק נגד פעילי המפלגה הקומוניסטית.

"ב-36' כשהתחילה המלחמה בספרד, כולנו עקבנו בדריכות. הכותרות של העיתונים, של עיתוני הערב, היו מה הולך במדריד. באותיות גדולות. שמדריד מחזיקה מעמד, לא מחזיקה מעמד. מאבק נגד הפאשיזם, פעם ראשונה עם נשק ביד. והזיהוי של המרד הזה עם הפאשיזם הבינלאומי הוא היה אוטומטי כמעט." (מדריד לפני חניתה)

בסוף המלחמה הוא מגוייס בכל זאת בזכות הידע שלו ברוסית לשרת במפקדת הממשל הצבאי בווינה שם הוא שרת עד שהוא שומע על המלחמה בארץ ב 1948. הוא חוזר לתל אביב, מתנדב לצבא הישראלי ומשובץ כקצין בגדוד תותחנים.

שמואל עבד בארץ כמהנדס ולאחר מכן, עד אחרי גיל שמונים, כעורך דין. הוא לא חזר להיות פעיל במפלגה הקומוניסטית אך היה חבר ואוהד בהתארגנויות שמאל שונות בינהן "העולם הזה-הכח החדש", "שלי" וכמובן "איגוד ותיקי הבריגדות הבינלאומיות בספרד". כעורך דין הוא ייצג בהתנדבות פעילי שמאל במשפטים צבאיים ואזרחים.

שמואל התחתן ב-1950 עם דרורה ויש להם שני ילדים, נכדים ונינים. לאחר מותו של פרנקו ב-1975, שמואל חזר לספרד עם אשתו ומשפחתו מספר פעמים במסגרת אירועים של ותיקי ואוהדי הבריגדות הבינלאומיות. הביקור האחרון שלו בספרד היה ב 2008. בגיל 95 שמואל הלך לעולמו ב-13 בינואר 2012

צילום: דרורה ושמואל סגל, יחד עם ותיקי הבריגדות הבינלאומיות, בביקור בספרד (צילום: משפ' סגל)

לכתבה באתר הגדה השמאלית: http://hagada.org.il/…/%D7%9C%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95…/