פרופ' יואל ביינין, מזרחן נודע מאוניברסיטת סטאנפורד בארה"ב ומהאוניברסיטה האמריקאית בקהיר, הוא חוקר של תנועת הפועלים במצרים. ב-1 במאי הוא התארח במכון אמיל תומא, שם הירצה על מאבקי הפועלים והמצב החברתי במצרים. הינחה את הדיון עיסאם מחול, יו"ר מכון אמיל תומא.
פרופ' ביינין פתח את הרצאתו בתיאור גל השביתות במצרים. בשנת 2007, כ-200,000 פועלים מצרים השתתפו בשביתות, בעיצומים ובהפגנות. זו תנועה עממית עמוקה ורחבה, שכמעט לא היה לה תקדים בהיסטוריה של מצרים המודרנית, ואשר החלה ב-2004.
ביינין הדגיש שתי נקודות, החשובות להבנת הרקע, עליו צמחה תנועת השביתות במצרים:
הנקודה הראשונה: בשנת 1991, ממשלת מצרים חתמה על הסכם עם הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית בדבר הנהגתה של תוכנית כלכלית ניאו-ליברלית. במרכזם של הסכמים אלה עמד זירוז תהליך הפרטת המשק. בין השנים 2002-1991, מתוך כ-314 מפעלים שהיו מועמדים להפרטה, כ-190 הופרטו בפועל במשך שנתיים. בשנים שלאחר מכן כמעט שלא היו הפרטות עקב שקיעתה של כלכלת מצרים במיתון.
תהליך זה זכה בתנופה-מחדש ביולי 2004, כאשר קמה ממשלה בראשות ד"ר אחמד נזיף. ממשלה זו התחייבה להאיץ את יישום המדיניות הניאו-ליברלית, ובמיוחד – את הפרטת המפעלים הממשלתיים. בשנת הכספים הראשונה של ממשלה זו (2004/5), הופרטו כ-17 מפעלים – שיא חדש בתהליך ההפרטה במצרים. מהלך זה הוליד גל של שביתות ומחאות.
הנקודה השנייה: ביולי 2004 הציג ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב, את יוזמת "המזרח-התיכון הגדול" (א) דמוקרטיזציה בעולם הערבי והמוסלמי; (ב) תמיכה בזכויות אדם; (ג) עידוד סחר חופשי. כבר בסוף 2005, ניתן לראות, כי פחת הלחץ מצד ארה"ב על ממשלת מצרים לדמוקרטיזציה ולכיבוד זכויות אזרח. במהרה התברר, כי הדבר היחיד שיושם הוא – שוק חופשי, כלומר הפרטה.
הנקודה השלישית: רבים אומרים, כי מדיניותה הכלכלית של ממשלת נזיף היא הצלחה, שכן התל"ג של מצרים גדל בשלוש השנים האחרונות ב-7% בשנה – שיעור שלא היה כמותו מאז שנות ה-60. ביינין ציין, כי פירות צמיחה זו אינם מתחלקים באופן שווה. האליטה הצרה וחלקים מהמעמד הבינוני הם הנהנים העיקריים מגידול זה. מקור הכנסה נוסף של הממשלה הוא העלייה במחירי הנפט בשוק העולמי. כחצי מהייצוא המצרי מורכב מנפט. גם מכירת מפעלים ממשלתיים לגורמים פרטיים מכניסה לממשלה כסף. לפי הערכות הבנק העולמי, 40% מהאוכלוסייה במצרים חיים מתחת לקו העוני, שהוא במצרים – 2 דולרים לנפש ליום.
כיצד התפתחה תנועת מעמד העובדים המצרי?
בעשור 2003-1993, פרצו 710 שביתות ופעולות קולקטיביות אחרות של העובדים. ואילו ב-2004 לבדה, היו 265 שביתות, כאשר 193 מהן התרחשו לאחר הקמת ממשלת אחמד נזיף (ביולי). ב-2005 חלה ירידה ל-202 שביתות, שכן הייתה ציפייה שהבחירות לנשיאות יהיו יותר פתוחות ודמוקרטיות. ב-2006 עלה מספרן של השביתות ל-222, וב-2007 התקיימו כ-600 שביתות. זה מיספר עצום – הדגיש ביינין.
במהלך שהותו במצרים ב-2004/5, סיפר ביינין, הוא הוזמן לבקר אצל שובתים במפעל הטקסטיל שהופרט ESCO. בעבר, העסיק מפעל זה יותר מ-6,000 פועלים. כיום, עובדים בפועל רק 400 פועלי טוויה. הפועלים שבתו, כדי להחזיר את המפעל לבעלות ציבורית. הם תבעו, שאם המפעל לא יוחזר לבעלות ציבורית, אז שלפחות תוענק להם פנסיה מוקדמת סבירה.דרישה זו מבטאת את השחיקה במצב הפועלים, ציין ביינין. פועל שיצא לפנסיה מוקדמת בסוף שנות ה-90 היה מקבל פיצויים בסך 50-30 אלף לירות מצריות (כ-10,000 דולר). סכום לא גדול זה היה מספיק לרכישה של חלקת אדמה, של משאית או של חנות, כך שהפועל יכול היה להתפרנס. מדיניות זו הופסקה, ולפועלי ESCO הוצעו פיצויים בסכום פעוט של 10,000 לירות מצריות בלבד.
פועלי ESCO שבתו ארבעה חודשים, וזו תופעה ייחודית, שכן שביתות במצרים נמשכות לרוב יום- יומיים, ולעיתים שלושה ימים. פועלי ESCO היו מודעים מאוד למשמעויות הפוליטיות של שביתתם ועמדו על כך שהמפעל יישאר בבעלות ציבורית.
בסופו של דבר, פועלי ESCO קיבלו יותר ממה שהממשלה הייתה מוכנה לתת להם בתחילת המאבק, אם כי פחות מכפי שהם דרשו. אך עצם העובדה, שהם קיבלו משהו, הייתה אור ירוק עבור פועלים ברחבי מצרים, היא שידרה להם: אם נעמוד על זכויותינו, נוכל לזכות בהישגים.
תנועת השביתות התרכזה בעיקר בענף הטקסטיל. מבחינה היסטורית – זהו ענף גדול ביותר בתעשייה המצרית (עוד לפני נאצר). בהמשך התעכב ביינין על השביתות החשובות שהיו במפעל הטקסטיל "מיסר", שהגיע בשיאו ל-40,000 עובדים, וגם כיום מועסקים בו 25,000 עובדים. זהו המפעל הגדול ביותר לא רק במצרים, אלא במזרח-התיכון.
פועלי הטקסטיל, ובמיוחד פועלי "מיסר", היו תמיד החלוצים בתנועת הפועלים. ההישגים שהשיגו פועלי המפעל, ובמיוחד לאחר שהולאם ב-1960, היטיבו גם עם ציבור פועלים רחב יותר. לדוגמא: כאשר שבתו פועלי "מיסר", כדי לקבל יום חופשה בתשלום, זכו כל עובדי הסקטור הציבורי ביום חופשה כזה.
בדצמבר 2006, לקחו הפועלות במפעל "מיסר" את היוזמה לידיהן, והן היו פעילות לאורך כל השביתה. הן אפילו התעקשו שכולם ישנו במפעל. אך הגברים התנגדו והכריחו אותן לחזור בלילה למשפחותיהן. שביתה זו הסתיימה בניצחון גדול, לא רק משום שתביעות השובתים נענו (הם קיבלו בונוס של 500 לירות מצריות), אלא גם משום שהם עצמם בחרו ועד להנהגת השביתה. ועד זה הפך הגוף המייצג את הפועלים. הוועד דרש, בשם הפועלים, כי התאחדות האיגודים המקצועיים תפטר את ועד העובדים ה"נבחר" (למעשה – הממונה), וכי ועד השביתה יחליף אותו. תביעה זו כבר חרגה מדרישה איגוד-מקצועית, והייתה תביעה פוליטית לכל דבר.
המאבק ב"מיסר" עדיין נמשך, במיוחד משום שמאז ספטמבר 2007 הם לא קיבלו את כל מה שהובטח להם. הפועלים יצאו לכן לשביתה חדשה. הפעם השביתה הייתה קצרה, שכן הממשלה נענתה לכל התביעות במהלך 6 ימים. אחרי השביתה השנייה,
בדצמבר 2007 פרצה שביתה של 5,000 גובי מיסים מקומיים. בתחילת 2008, הצטרפו לשובתים גם פרופסורים, רופאים ורופאי-שיניים. מטרת ישיבות התיאום (שהחלו בנובמבר 2007) הייתה ללכד את כל תנועת השביתות לאיגוד מקצועי עצמאי, שאינו תלוי בממשלה.
תנועת העובדים במצרים אינה מאוחדת, משום שהתאחדות האיגודים המקצועיים המצרית היא ארגון ממשלתי למעשה. מנהיגי הפועלים במפעלים הנאבקים אינם מכירים זה את זה אישית, ולכן נודעת חשיבות גדולה למהלך, שהחל בנובמבר 2007, של פגישות תיאום בין ועדים.
ביינין ציין, כי במצרים פועלים שלושה זרמים שמאליים עיקריים, שהם בלתי-חוקיים. אך גם הם אינם לוקחים חלק בהנהגת תנועת השביתות.
מהם הישגי תנועת השביתות?
ההישג החשוב ביותר הוא עצם קיום התנועה של העובדים כאחד המרכיבים החשובים בחיים הפוליטיים במצרים. אי-אפשר להתעלם מהם. הממשלה צריכה לשים לב ולהתחשב בדרישותיהם. כך, למשל, הכריז מובארק, שהפועלים במצרים יקבלו תוספת שכר של 60% לכבוד ה-1 במאי, וזאת נוסף לתוספת חודשית בשיעור של 30% שניתנה במהלך 2008. אך תוספות שכר אלה אינן מספיקות. האינפלציה משתוללת במצרים. לאחרונה עלו מחירי העופות ב-150% והלחם – ב-100%. בהתחשב בכך, שרוב האוכלוסייה המצרית ניזונה מלחם, אפילו תוספת שכר של 30% אינה מספיקה.
הישג חשוב שני הוא – שבירת הפחד. החברה המצרית היא חברה שמרנית מאוד. האנשים רגילים לקבל את ההיררכיה החברתית כמות שהיא. כיום, פועלים תובעים זכויות ומדברים על זכויות. העובדים במצרים עוברים מתרבות של בקשה לתרבות של מחאה.
ההישג החשוב השלישי, ציין ביינין,היא הצמיחה של הנהגה עם סגנון חדש. מוחמד אל-עטר, אחד המנהיגים היותר ידועים של פועלי "מיסר", נכלא בשביתה האחרונה לשלושה ימים בכלא. אל-עטר דרש, שמובארק וממשלתו יתפטרו, והוסיף כי לא ניתן להפריד בין זכויות הפועלים לבין פוליטיקה.
פרופ' ביינין סיכם את דבריו בהדגישו, כי אפילו לאחר השגת ההישגים שצוינו לעיל, לתנועת הפועלים במצרים יש עדיין דרך ארוכה לעשות.
