בתקשורת הישראלית וגם בזו העולמית התומכת בישראל ובמעשיה בעזה, אנו עדים לטענה מהדהדת חוזרת ונשנית: גל אנטישמיות חדש עולה. מדובר בחשש כבד מפני תקיפות אנטישמיות כלפי יהודים –בישראל או מחוצה לה – במיוחד לאחר הטבח הנפשע שביצע החמאס ב-7 באוקטובר ועל רקע תגובתה הקשה של ישראל, אשר לא נראה שתסתיים בקרוב.

אתחיל ואומר, כי מבלי האנטישמיות, לא הייתה קמה מדינת ישראל. זו עובדה שלא ניתן לחלוק עליה: יהודים אכן היו נרדפים בארצות אירופה ורדיפה זו דחפה להקמת התנועה הציונית ולגיבוש חזון בדבר הקמת מקום מוגן ליהודים. הדברים התגלגלו כך, משם לכאן, שאותה בעיית אנטישמיות, אשר מרכזה היה בכלל בארצות אירופה, הפכה גם בעיית הפלסטינים במזרח התיכון.

למרות ההיקף הרחב של עניין זה כשלעצמו – מקורות הסכסוך הישראלי-פלסטיני וראשיתו – ארצה להרחיב לא בכך אלא דווקא בעניין התלות הנמשכת של התנועה הציונית באנטישמיות. מעבר להיותה הסיבה להקמת מדינת ישראל, האנטישמיות היא גם הדבר המזין את המשך קיומה של ישראל כמדינה ציונית. האנטישמיות היא הלחם והמים של הציונים ושל תומכיהם.

יש לומר כי האנטישמיות לא נעלמה ולא נראה שתעלם בקרוב. אך יש להבחין בין שנאת יהודים גרידא לבין האנטישמיות כפי שהיא מוצגת כיום בפי דוברים בתקשורת הפרו-ציונית. לטענתם של אלה, כל ביקורת הנמתחת על ישראל ומעשיה: על הכיבוש של העם הפלסטיני במשך עשרות שנים ועל המלחמה הנוכחית, אשר גבתה את חייהם של עשרות אלפי קורבנות – היא אנטישמיות.

מדינת ישראל הציונית, אשר מגדירה כל ביקורת מעין זו כאנטישמית, יורה לעצמה ברגל כאשר באותה נשימה היא מציגה טענת שווא מעוותת הגורסת, כי היא מייצגת את כל יהודי העולם, בישראל ומחוצה לה. בעקבות שתי פעולות מקבילות אלה, מגדילה ישראל את סכנת האנטישמיות: מחד גיסא, כאשר היא מקלה ראש בתנאים לקיום התנהגות אנטישמית, מרדדת אותה ומרוקנת אותה מתוכן; ומאידך גיסא, כאשר היא קושרת כל יהודי באשר הוא לאידאולוגיה הציונית והקיצונית שלה. בכך ישראל מזינה את הרעיון האנטישמי ואת הסכנה להרחבת התופעה.

אך המהלך הזה לא נעשה סתם כך. זו אינה טעות של תום לב. כבר שנים אנו עדים גם לאידיאולוגיה המכונה ״ציונות-אנטישמית״, אותה מאמצים בעיקר נאו-נאצים ואנשי עליונות לבנה כאלה ואחרים ברחבי אירופה ואמריקה. מתחילת המאה ה-20 ועד היום, עוד בימי גרמנית הנאצית ותופעות דומות, היו אנשי ימין קיצוני אשר זוהו כאנטישמים ובו בזמן תמכו תמיכה מוחלטת ובלתי-מסויגת בהקמת מדינה ציונית בארץ. אותו זרם רחב של ימין קיצוני לא רצה את היהודים בארצו, ולכן תמך בשליחתם הרחק מאירופה. הוא גם שאף שהיהודים ישמשו חומה מערבית אל מול האסלאם.

תומכיה הגדולים של ישראל משמרים את האנטישמיות

אנשי ימין אלה רואים ביהודים ובמוסלמים אנשים נחותים ואינם מבדילים ביניהם. אם הם אוהבים אותם, זה רק ״שם״,  הרחק מאירופה ומאמריקה. את אידאולוגיה זו מאמץ הימין הקיצוני גם כלפי מדינת ישראל: מנהיגים רבים בעולם התומכים כיום במלחמתה של ישראל בעזה הם אותם אנשי ימין-קיצוני אירופי או אמריקאי. יש ביניהם הקרובים לראש הממשלה בנימין נתניהו, המפקד על הזוועה המתמשכת בעזה. למרבה האירוניה, תומכיה הנלהבים של ישראל ומדיניותה הם גם אלה אשר משמרים את האידיאולוגיה האנטישמית שבגינה הגענו לפה מלכתחילה.

חיוני להבחין במציאות זו ולהתנגד לה. אסור ליפול שולל ברשת של ההגדרות של אותם תומכים. ראשית, מדינת ישראל ומעשיה אינם מייצגים כל יהודי באשר הוא; שנית, לא כל יהודי הוא ציוני. יהודי המתנגד לפעולות המדינה אינו יהודי הלוקה בשנאה עצמית, אלא כזה אשר רואה את המציאות המכוערת כפי שהיא ומתנגד לה; אשר אינו רוצה לצעוד על המסלול שסוללת הציונות שמוביל את כולנו לאבדון. המתנגד לכך איננו אנטישמי; הוא לוחם באנטישמיות. הוא מאמין ביהודים ובערבים, בישראלים ובפלסטינים, אשר רוצים לבנות  משהו אחר: מציאות של שוויון ושל שותפות בין כולם מהירדן ועד לים. הוא זה המבין כי המאבק האמתי באנטישמיות; ההתנגדות למלחמה; המאבק לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל – כל אלה הם צדדים שונים של אותו מאבק.