ביד ימין ארה"ב מספקת לישראל פצצות, טילים ופגזים וביד שמאל היא מבטיחה לספק לפלסטינים, בעוד כחודשיים, שני מיליון ארוחות ליום. הפלסטינים, אם לא ייהרגו קודם, ימותו, אבל לפחות עם בטן מלאה. לשם כך יארגן הצבא האמריקני משלוחי מזון מווירג'יניה ללרנקה שבקפריסין, שם ייבדקו המזונות בידי הישראלים, יועברו לאוניות אמריקאיות שייקחו אותם לקרבת חופי צפון עזה. בגלל רדידות המים, יועברו המטענים לסירות או למזח צף, אותם יאבטח חיל-הים הישראלי, ויגיעו לחוף בצפון עזה. צה"ל יאבטח את המשלוחים על החוף. אלה יועלו למשאיות (מי יעלה?) שינהגו עזתים ויסיעו אותם לנקודות חלוקה שאותן יתפעלו פלסטינים שאינם אנשי חמאס.

עניין החלוקה עוד לא ברור: מראש נשללו הרשות הפלסטינית שממשלת ישראל מחרימה וגם אונר"א שמחרימות ישראל וארה"ב. אולי יחלקו אנשי מוחמד דחלאן ("לא עבאס ולא חמאס") הפרו-אמריקאי, ואולי חמולות קבלניות, הדומות ל"אגודות הכפרים" שהמציאה ישראל ב-1997 כדי לעקוף את פת"ח בגדה. אם חמאס ימנע חלוקה, ייתכנו שוב מהומות רעבים שיעוטו על המשאיות כמו שאירע בכיכר א-נבולסי בעזה. מי ימנע זאת? ישראלים, אמריקאים? 1000 חיילי ארה"ב ישתתפו במבצע, אך כף רגלם לא תדרוך על החוף הפלסטיני. כך מבטיחים לנו.

אך לא צריך להקיף את העולם כדי להגיע לעזה: מנמל אשדוד לעזה המרחק רק 37 ק"מ. רק 4-2 ק"מ מפרידים בין צפון עזה לישראל. מעבר ארז נמצא בקצה הדרומי של כביש 4. ממעבר ארז ממשיך הכביש לתוך הרצועה ושם הוא נקרא רחוב סלאח א-דין. המרחק ממעבר ארז לבית-חאנון הוא רק 2 ק"מ, ומארז לעזה – רק-3.5 ק"מ. לכן הדרך הקצרה ביותר להכנסת כל דבר לעזה היא מישראל. המעברים הקרובים ביותר לדרום הרצועה הם מעבר כרם שלום מישראל ומעבר רפיח ממצרים. המסקנה הבלתי-נמנעת היא: הדרך שהגתה ארה"ב היא ארוכה, מסורבלת, מסובכת ויקרה בטירוף.

לשם מה נועדה אפוא התוכנית האמריקאית?

בישראל הליברלית מפרשנים את התוכנית האמריקאית כביטוי לביקורת של ביידן על ממשלת ביבי-סמוטריץ'-בן גביר בשלל נושאים: מדיניות ההרעבה של ישראל; ההרס המופרז; הסירוב להפסקת אש; כישלון עסקת החטופים; חוסר התוכנית ל"יום שאחרי"; השתוללות המתנחלים בגדה; ושלילת מו"מ על בסיס פתרון שתי מדינות. אך מלחמה היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים. המחלוקת איננה על האמצעים ואת הנשק ארה"ב ממשיכה לתת. הוויכוח הוא לגבי הפוליטיקה הלא-מוסכמת, המשיחית-טרנספריסטית, שכאילו פתאום נגלתה לביידן, ולגבי "השימוש המוגזם" באמצעים שהעניק לישראל. ביידן נתפס בתקשורת הליברלית ובתנועות המחאה בישראל כאיש של ביטחון ושלום. השמאל הציוני תמך ותומך בשלום האמריקאי שלא מגיע ("שלום עכשיו").

הפרשנות לפיה ארה"ב מתנגדת למה שישראל עושה בעזה – תמימה. התיאום בין ישראל לארה"ב מתוח ואינו חף מניגודים, מתחים וטעויות לגבי עזה, לבנון, החותים ואיראן. תוכנית המזון של ארה"ב לעזה אם כך, היא ניסיון תיקון; צמצום סמכות המצור על עזה (אבל לא הבידוק ועוד לא ברור לגבי החלוקה) שבידי ואסל שסרח (ההרעבה, הרצח וההרס המופרז) והחזרתה ל"אדון". ארה"ב עדיין תומכת במלחמת ישראל בחמאס ואינה מתנגדת לחיסול הנהגת החמאס, לניסיונות לפירוקו ולהחלפת השלטון בעזה. אך בניגוד לממשלת ביבי-גנץ, אין היא רואה בכך את סוף הדרך. ארה"ב אפשרה לישראל את משך הזמן הארוך של המערכה בגלל חומרת התוצאות של "שיטפון אל אקצה". ארה"ב תומכת בשינוי רדיקלי ובסילוק החמאס מהשלטון – יעד זה עדיין לא השתנה. לכן תוכנית המזון האמריקאית אינה סוף המלחמה.

תכליתה העיקרית של תוכנית המזון היא לספק לישראל עוד זמן לחימה אחרי הרמדאן לשם השתלטות על קו הגבול עם מצרים. אספקת מזון לצפון הרצועה תהיה חיונית כשיחל תמרון צה"ל ברפיח והאוכלוסייה שנמלטה מהצפון לדרום תפונה חזרה מדרום לצפון. תוכנית המזון בצפון נועדה לאפשר את התמרון התוך-עזתי כתחליף ליישום הכוונה לטרנספר חלק ניכר מאוכלוסיית הרצועה לסיני.

שמירת ההגמוניה וההשפעה בדעת הקהל

לתוכנית המזון של ארצות-הברית כמה מטרות. הראשונה; שמירה על מעמדה כמעצמה ההגמונית המובילה מול בעלות בריתה במערב, במזה"ת ובאו"ם. השנייה: למזער את השפעת הביקורת על מעמד המפלגה הדמוקרטית בשנת בחירות.

מטרה שלישית: לחזק את הפיקוח של ארה"ב על שני הצדדים הנלחמים. ארה"ב מעוניינת לשלוט בהכנסה של המזון ובשיקום של הרצועה באמצעות "משטר חלוקה", שיהיה אלטרנטיבי למצור הישראלי. באמצעותו ינותבו הכניסות המורשות ויתאפשר השיתוף של מדינות נוספות ביישום התוכנית באמצעות ארה"ב וללא התנגדות ישראל.

מטרה רביעית: השתקת הביקורת על ישראל שאינה מצייתת לחוק הבינלאומי בדבר חובותיו של צד כובש כלפי צד נכבש. הכוונה לביקורת העולמית הגואה כלפי ישראל ולהאשמתה בהרעבת עזה וביצירת תנאים הדומים לרצח-עם. גם דעת הקהל במדינות הערביות משפיעה על ארה"ב. דעת הקהל שם תובעת מהממשלות לפעול להפסקת המלחמה ולמניעת רעב בעזה. אבל ארה"ב חותרת לאפשר למדינות ערביות ומוסלמיות לפעול למען עזה רק באמצעותה ודרכה. במילים אחרות, לנטרל את השימוש במזון, ברפואה ובשיקום עזה ככלי השפעה פוליטיים (של שחקנים זולת ארה"ב).

התוכנית האמריקאית, אם תמומש, תשאף למנוע מהחמאס השתלטות על חלוקת המזון. אך אם החלוקה תשובש, תתאפשר הטלת האשמה בהרעבה על החמאס. בסופו של דבר, מי שישלוט בחלוקת המזון, בשירותי הרפואה ובשיקום הרצועה ישלוט באוכלוסייה.

מבחינת ארה"ב, תוכנית המזון היא אמצעי לסילוק חמאס מהשלטון בעזה. מימושה מותנה בשיתוף פעולה הדוק יותר בין ישראל לארה"ב ולמדינות ערביות נוספות, אשר ימלאו תפקידים במנגנון שמנסים האמריקאים לבנות. ישראל תמשיך להיות קבלן צבאי; האמירויות יהיו כנראה קבלן כלכלי וכך גם מדינות אחרות. למערכת הזאת, להצלחתה או לכישלונה, יהיו השלכות רבות  על יחסי ישראל עם מדינות ערביות וגם על עתיד הקונפליקט בין ישראל ללבנון. להתערבות ארה"ב נודעת חשיבות גם לגבי על עתידה של הממשלה בישראל.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/127926