"פגשתי לראשונה את הפעילים של מעגל הנגב של 'עומדים ביחד' כשיצאנו למאבק במפעל סודהסטרים, והקמנו ועד עובדים", סיפרה איסלאם אבו–סיאם, תושבת רהט. "תחילה, הם עזרו לוועד, אבל אחר כך הבנתי שהתנועה הזאת גם מתנגדת להריסות הבתים ותומכת בשלום". אבו–סיאם חלקה את הבמה באסיפה הארצית הראשונה של עומדים ביחד (8.12) עם שרון לוזון, פעיל מרכזי בכוח לעובדים וממקימי ועד העובדים באוניברסיטה הפתוחה. לוזון ציין שמאבקה של עומדים ביחד הוא נגד אדוני הארץ, נגד האליטה הקטנה שנהנית מהמצב הקיים, ועל כך שמאבקה של התנועה הוא למען הצרכים של הרוב, כלומר למען חברה סוציאליסטית.
אלון–לי גרין, מראשי עומדים ביחד, באירוע הפתיחה באסיפה הארצית הראשונה שנערכה ביום שישי האחרון ביפו (צילום: עומדים ביחד)
העובדה שהדברים האלה נשמעו טבעיים לגמרי ל-200 משתתפי האסיפה הארצית הראשונה של עומדים ביחד –יהודים וערבים מרחבי הארץ – היא בעיניי אחד ההישגים הגדולים של תנועה צעירה הזו. היא נולדה בחורף 2015, בתקופת ההסלמה בשטחים הכבושים, שכונתה בתקשורת "אינתיפאדת הסכינים" או "אינתיפאדת הבודדים". מקימיה ברובם היו פעילים בעמותות לזכויות אדם או במפלגות שמאל, ביניהם גם חברי מק"י. רובם שאפו לייצר מסגרת פוליטית משותפת של יהודים וערבים נגד גזענות ולקידום פעולה משותפת של ישראלים ושל פלסטינים מהשטחים נגד הכיבוש ובעד שלום. אבל בתום שנתיים של עבודת בנייה, של התפתחות פוליטית ושל למידה משותפת – עומדים ביחד נמצאת כיום במקום אחר.
זו איננה תנועה ליברלית, חד–ממדית, העוסקת רק באפליית הציבור הערבי או רק בהפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים. זו אינה גרסה אקטיביסטית של בצלם או של האגודה לזכויות האזרח, אלא תנועה המנסה לבנות שמאל עממי ורחב, יהודי–ערבי בהרכבו וסוציאליסטי בעולם הערכים שלו, ששום מאבק בחברה הישראלית לא זר לו. זו מסגרת חוץ–פרלמנטרית המנסה להיות בית עבור אנשים שהיו רוצים לפעול, אבל שעד כה לא הייתה פלטפורמה דרכה יכלו לעשות זאת. בשנתיים הללו, הצליחה עומדים ביחד גם להעמיד עצמה בשורה הראשונה של הארגונים הנאבקים לשלום ישראלי–פלסטיני – כשארגנה יחד עם לוחמים לשלום את צעדות החופש הישראליות–פלסטיניות הקבועות, או כשהובילה את הפגנת האלפים בירושלים במלאות 50 שנה לכיבוש. במקביל, היא גם הייתה מעורבת במאבקים חברתיים – לזכויות עובדים, להגנת חופש הביטוי, נגד אלימות כלפי נשים ועוד.
האסיפה הארצית הראשונה סימלה את סופו של פרק אחד בחיי התנועה ומעבר לפרק בוגר יותר. אחרי חמישה חודשים של מִרשם חברים ברחבי הארץ, חברים כיום בתשעת המעגלים המקומיים של התנועה כ-300 איש. 12 מהם הגישו הצעות החלטה, שנידונו בשבע קבוצות דיון בבוקר האסיפה הארצית. אחרי דיונים, שכתובים ושיפורים, מוזגו ההצעות בשש הצעות החלטה, לגביהן התקיים דיון ער, ולפרקים סוער, במליאת האסיפה הארצית. הדיונים הסתיימו בהצבעה. במהלך היום, התקיימו גם לראשונה בחירות לצוות התיאום הארצי של התנועה.
אני מדגיש את ההיבטים הדמוקרטיים האלה, מפני שהם אינם היבטים טכניים כלל וכלל: הרוב הגדול של חברי התנועה לא התנסו מעולם בפעילות במסגרת ארגון, והם לא היו פעילים כלל, או שפעלו כאקטיביסטים אינדיבידואליים המרחפים מהפגנה להפגנה.
קולקטיב חושב ופועל מוליד את הצורך לשכנע אחרים בדעתך, להתווכח, להיות לעיתים ברוב ולעיתים במיעוט, אבל להיות מחויב להחלטות כשהן מתקבלות ולתרגם אותן לפעולה במציאות. זה מבטא שלב בהתבגרות הארגונית של הפרויקט הפוליטי החשוב עומדים ביחד.
אורי וולטמן
