המפגש הראשון של סדרת ההרצאות ביוזמת סניף מק"י ת"א, "קריאה ביקורתית מרקסיסטית", התקיים בשבוע שעבר (5.2) ועסק בכתביו של פרנץ פאנון (1961-1925). פאנון היה פעיל חזית השחרור הלאומי באלג'יריה והוגה–מעצב של המאבקים בקולוניאליזם ובגזענות. שניים מספריו הידועים של פאנון ראו אור בעברית: "עור שחור מסכות לבנות" (הוצאת מעריב, 2004) ו"מקוללים עלי אדמות" (הוצאת בבל, 2006).

השבוע (12.2) ייערך המפגש השני על הגותה של חנה ארנדט בהנחית ד"ר נועם יורן. מפגש על עבודותיו של הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי יתקיים בסוף החודש (26.2) בהנחיית טל גלעדי. כל המפגשים נערכים בשעה 20:00 במועדון הגדה השמאלית והם פתוחים לקהל הרחב. להלן חלק מדברים שאמר ד"ר אפרים דוידי במפגש על פאנון.

אחד האידיאולוגים המרכזיים של המאבק בקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה ה-20 היה הפסיכיאטר והסופר בשפה הצרפתית ד"ר פרנץ פאנון.

פאנון נולד באי מרטיניק, מושבה צרפתית באיים הקריביים, במשפחה אמידה בעלת שורשים אפריקאיים וצרפתיים. הוא למד בבית ספר תיכון יוקרתי באי. אחד ממוריו היה הסופר והפעיל האנטי–קולוניאלי אמה סזר, מהוגי ה"שחוֹרוּת". סזר היה במשך שנים חבר פרלמנט בסיעה הקומוניסטית באסיפה הלאומית הצרפתית.

תודעתו של פאנון נצרבה כבר במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר נציגי משטר וישי הפרו–נאצי הגיעו למושבה הצרפתית הרחוקה והעמיקו את הדיכוי הקולוניאלי.

התנהגותם הגזענית של נציגי וישי וחייליהם פגעה באליטה הזעירה השחורה המקומית ואף הניעה את פאנון לעזוב את האי ב-1943. הוא התגייס לכוחותיו של הגנרל דה–גול שנלחמו בכובש הנאצי.

כך נאבק פאנון על אדמות צרפת נגד כוחות המשטר הגזעני הנאצי, ואף קיבל עיטור גבורה לאחר הקרבות בחבל אלזס. אך הוא, יחד עם לוחמים שחורים אחרים, הורחקו מחגיגות הניצחון שהיה ניצחונם של "הצרפתים שנלחמו למען צרפת".

עם שובו למרטיניק, לאחר השפלה זו, התגייס במערכת הבחירות של ידידו ומורו הקומוניסט סזר, ראש העיר וחבר

הפרלמנט הצרפתי. כחייל משוחרר ועטור מדליות, קיבל מלגת לימודי רפואה בעיר ליון, בה התמחה בפסיכיאטריה.

כסטודנט פעל פאנון יחד עם תאי הסטודנטים הקומוניסטים באוניברסיטה. "פעל יחד", כלומר פעל יחד עם הסטודנטים הקומוניסטים, אך בניגוד לסטודנטים רבים שבאו מהמושבות, פאנון הצטרף לשורותיהם.

האם היה פאנון מרקסיסט? בן דורו של פאנון ואחד ממנהיגי המהפכה הקובנית, ד"ר ארנסטו "צ'ה" גווארה, היה מרקסיסט, ואף שבכל חייו הבוגרים הגדיר עצמו קומוניסט – לא הצטרף למפלגה הקומוניסטית בארצו, ארגנטינה. פאנון לא הגדיר את עצמו מרקסיסט, אך לא היה אנטי–מרקסיסט ואף הושפע מהמרקסיזם. פאנון היה בראש ובראשונה אנטי–קולוניאליסט עקבי ולוחם. בשל כך הצטרף לשורות החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה עוד ב-1954 במקום עבודתו בבית חולים בלידה–ג'ויינביל.

שם, יחד עם הסטודנט ז'ק אזולאי, הוא הקשיב לווידוייהם המרים של קרבנות העינויים הקשים ושל קצינים צרפתים שהיו אחראים לעינויים. עינויים אלה הובילו לעתים קרובות הובילו למותם של הנחקרים ואף לעינויים של בני משפחה לעיני הנחקרים. ב-1956 התפטר פאנון מעבודתו. במכתב גלוי הסביר מדוע אינו יכול להמשיך לשמש כלי בידי הקולוניאליזם במושבה אלג'יריה, שנחשבה אז בעיני רבים "חלק בלתי נפרד מצרפת". כעבור שנה הוא גורש מאלג'יריה והצטרף ללוחמי החזית לשחרורה, בה פעל עד למותו ממחלה ב-1961, בגיל 36.

עם גירושו מאלג'יריה, החל פאנון לכהן כעורך העיתון של החזית לשחרור הלאומית, "אל–מוג'היד" ("הלוחם"). ב-1960 מונה פאנון לשגרירה של הממשלה האלג'ירית הזמנית בגאנה, בה הידק את קשריו עם עשרות תנועות אנטי–קולוניאליות באפריקה. בשנה האחרונה לחייו כתב את ספרו הידוע ביותר, "מקוללים עלי אדמות". הספר נחשב אחד מספרי ההגות האנטי–קולוניאליים החשובים והמשפיעים ביותר. את הספר פרסם ז'אן פול סארטר זמן קצר לפני מותו של פאנון, אך הוא נאסר להפצה בצרפת ובמושבותיה.

בספרו בוחן פאנון את מאפייני השליטה הקולוניאלית ואת השפעותיה על הנשלטים, קרבנות הקולוניאליזם. ספר זה נכתב מנקודת מבטם של העמים המשתחררים. מבחינה ביוגרפית הוא נכתב לאחר שפאנון "חצה את הקווים" והצטרף למחתרת. בספר מדגיש פאנון את האלימות הפיזית הרצופה והישירה של השלטון הקולוניאלי ומתאר את תהליך השחרור המחייב אלימות נגדית, עד למיגורה המוחלטת של המערכת הקולוניאלית.