80 שנה לפרסום "נגד!" – הפואמה הנודעת של אלכסנדר פן
אלכסנדר פן, תחילת שנות ה-50
לא במקרה נבחר ביצוע חדש של שירים של אלכסנדר פן, המשורר הקומוניסט, ובראשם הפואמה "נגד!", לתכנית האמנותית של אירוע יובל "זו הדרך", שיתקיים בסינמטק ת"א ב-4 בספטמבר בשעה 12:00.
קרה כך, שהמועד של 50 שנותיו של "זו הדרך" והמועד של 80 שנה לפרסום "נגד!" כמעט חופפים. אך החפיפה הרעיונית-פוליטית-תרבותית של שני המועדים עולה עשרת מונים על הכמעט חפיפה בחודש הפרסום.
הפואמה "נגד!" ראתה אור לראשונה ב-26 ביולי 1935 בעיתון "במפנה" – שבועון של מפלגה ציונית שמאלית בשם מפלגת פועלי ציון החוגים המרקסיסטיים. פן עצמו נהג לקרוא אותה בקולו הרועם באירועים של המפלגה הקומוניסטית, אך תהודתה הגיעה הרחק, לחוגים רחבים של פועלים, חברי תנועות נוער, פעילי שמאל ושוחרי שלום.
המפנה
אלכסנדר פן החל את דרכו כמשורר בשפה העברית ב-1928. בשנים הראשונות פרסם שירי אהבה ושירי געגועים לאמו, שירים על הארץ ונופה. החידוד של עמדותיו הפוליטיות והמפנה בשירתו התחוללו בתגובה לעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה ב-1933.
ב-1934 פרסם פן את הפואמה הפוליטית-פיוטית הראשונה שלו, שהייתה גם הראשונה מסוגה בשירה העברית של אז – "חזון ז'נבה". פואמה זו, שחריפות אמירתה לא פגה עד היום, הייתה התרעה נבואית מפני המלחמות הנוראות שהפאשיזם שהגיע לשלטון באירופה עתיד ליזום ולנהל.
"חזון ז'נבה", שהקדימה את הפואמה "נגד!" בשנה, הניחה יסודות פוליטיים-ליריים של התנגדות וזעם, אשר ב"נגד!" ניסו להשיב לשאלה: אז מה עושים נוכח עליית הפאשיזם וכדי למנוע את מוראותיו?
תככים ונשפים
כותרת המשנה של "חזון ז'נבה" – "לחבר לאומים בתככיו", התייחסה לצביעותו של גוף בינלאומי זה, שהוקם ב-1920 ושלטו בו בריטניה וצרפת, ולהתעלמותו מהסכנה המגולמת בעלייתם לשלטון של מוסוליני באיטליה ושל היטלר בגרמניה. פן מתריע מפני ההשלכות הנוראות של אווירת הפיוס עם הפאשיזם ושל אמירותיו המשלות של חבר הלאומים, לפיהן לא צפויה כלל סכנת מלחמה.
בנבואה מצמררת, שכמו חוזה את השימוש בגז להרג המוני, כתב פן על נשפי ז'נבה (מקום מושבו של חבר הלאומים) ועל מה שצפוי למשתתפיהם:
…אלילי המחול,
כעדרי פרות,
יוזמנו לכרכר
בזרועות הגאזים!…
על רגישותו של פן לאירועים הפוליטיים אנו למדים מכך, שהכליל בפואמה זו התרעה מפורשת מפני האדישות להכנות של איטליה הפאשיסטית לכיבוש אתיופיה, שהתרחש בפועל באוקטובר 1935, כבר לאחר פרסום הפואמה:
טקסים וצילינדרים,
קרני-חיוכים
וחונף רירי
בנימוס הטרקליני.
ובחובי הפינות
צפורני-חיכוכים
על אבני האימפריה
משחיז מוסוליני!
סיוט ושמו "תרבות ומולדת"
בחלקה האחרון של הפואמה, מתעלה המשורר לגבהים פוליטיים-פיוטיים בהתריעו מפני המוות שעוד יזרע היטלר:
הנה הוא, העיט,
(יחי הקצב!)
נועץ מרצחיו ביונה ובורח.
ובהמשך כותב פן בחריפות מיוחדת ובשילוב לשון דיבור נגד הדמגוגיה הפאשיסטית הקוראת למלחמה "למען תרבות ומולדת":
תרבות ומולדת?! –
הבוז לתרבות, חרבון על מולדת כזו, השולחת
בשם טבחיה אותי לאיבוד!
אם זאת היא מולדת
וזאת היא תרבות –
מה צבע לאופל, מה טעם השחת?!
(חלק ראשון, המשך יבוא)
מאת: תמר גוז'נסקי
