עכשיו, כאשר תוצאות הבחירות ידועות, חשוב להעריך את משמעות התוצאות, לבקר בכנות את עצמנו ולתקן את הטעון תיקון. שתי שאלות נראות חשובות בעיני: מהו סדר היום שלפנינו, ומי יכולים להיות בעלי ברית במאבקים הבאים?

1. נתניהו הוביל לבחירות הללו בגלל המשפטים שהוא עומד בפניהם. תוצאות הבחירות הראו שיש רוב מוחלט (לפחות 65 חברי כנסת) להמשך כהונתו, למרות האישומים. זה אומר שנתניהו לא ייעלם בקרוב. איך זה ייצא לפועל בדיוק והאם תוך שמירה על שלטון החוק? נגלה כשתתבהר תמונת הקואליציה שמרכיב רה"מ (עם כחול לבן או בלעדיה). מבנה הקואליציה תלוי בסדר היום של נתניהו.
2. הברית בין יאיר לפיד לשלושת הגנרלים נוצרה על רקע התיעוב כלפי נתניהו. הגנרלים ועוזריהם הם חבורת נושאי תפקידי שררה, דחויים או בדימוס, השואפים לשוב לשלטון.

אין למפלגה תכנית חברתית, כלכלית או מדינית המבדילה אותה במובהק מהליכוד. היא לכל היותר "ליכוד רך". את עיקר תמיכתה קיבלה כחול לבן משלושת העשירונים העליונים באוכלוסייה היהודית, שהצביעו לפני כן בעיקר ליש עתיד או למפלגת העבודה. אנשי כחול לבן סנדלו את יכולתם להיות אלטרנטיבה ברגע שהצטרפו לנידוי הגזעני של הציבור הערבי. אין אלטרנטיבה לימין בלי האזרחים הערבים: הגוש שלפיד וגנץ עומדים בראשו יש רק 45 חברי כנסת לעומת 65 בגוש של ביבי. להבטחת גנץ-לפיד למרר את חיי נתניהו באופוזיציה יש להתייחס בערבון מוגבל.

3. מפלגת העבודה הגיעה לסוף דרכה ההיסטורית. אחרי הטיהור הבא של יושב הראש, תעמוד מפלגה זו בפני דילמה: האם להיצמד לכחול-לבן מ"שמאל" בקו ניאו-ליברלי ובהימנעות ממאבק בכיבוש ובפשיזציה הגוברת, או להפוך מפלגה סוציאל-דמוקרטית?

אם מפלגת העבודה רוצה להיות מפלגה סוציאל-דמוקרטית, היא צריכה לתמוך בהגדלת המגזרים הציבורי והממלכתי על חשבון זה הפרטי ובמדינת רווחה הפועלת למען זכויות העובדים ולהקטנת הפערים הכלכליים; לתמוך בהפרדת הדת מהמדינה ולקדם שוויון אזרחי לערבים בישראל; להיאבק בכיבוש ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל. אפשר להיות סקפטיים לגבי יכולתה להתחדש. זה לא יקרה מהר, ויהיו חברי   מפלגה שיפרשו לפני כן.

4. לפני הבחירות התארגנה יוזמה הקוראת לשיתוף פעולה בין מרצ לחד"ש. אין ספק שתוצאות הבחירות מחזקות את הצורך בהיערכות רחבה יותר במאבק להגנת המרחב הדמוקרטי ולמאבק בפשיזציה הגוברת.

מרצ היא מפלגה יהודית-ציונית עם ערבים (רבים) בתוכה; אך היא אינה, במצעה ובארגונה, מפלגה יהודית-ערבית. מרצ קיבלה כ-40,000 קולות של אזרחים ערבים. הם היו הכרחיים בשבילה לחציית אחוז החסימה. זה הישג חשוב למרצ וגם לקח למפלגות שהרכיבו את הרשימה המשותפת. מרצ ממתינה עתה להכרעה במפלגת העבודה.

5. הרעיון של רשימה משותפת, כייצוג פוליטי של המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל ושל דמוקרטים יהודים, התגבש כצו השעה נוכח העלאת אחוז החסימה. אך הוא רעיון נכון כשלעצמו בעת קריטית זו של שלטון ימין גזעני.

חבל שכשלו המנגנונים לתיאום ולפעולה שהוקמו כדי ליצור יותר שיתוף בין מרכיבי הרשימה, שהתפצלו בבחירות האחרונות לשתי רשימות נפרדות. חבל, גם, שמשבר הרוטציה תרם ליחסים העכורים.

האזרחים הערבים לא נהרו בהמוניהם לקלפיות. חד"ש אמנם שימרה את כוחה, אך שיעור ההצבעה הנמוך פגע בייצוג הערבי וברשימת רע"ם-בל"ד בעיקר. ישנן סיבות פנימיות רבות ומוצדקות לאדישות ולניכור. היו גם גורמים מבחוץ שפעלו לנכר, לפצל, לשחד ולהפחיד את הבוחרים הערבים. אפשר ללמוד מהגוש החרדי, שמִקסם את עשרת אחוזיו באוכלוסיית הבוחרים באמצעות העלאת אחוז ההצבעה.

6. קשה לראות כעת חבירה של העבודה, מרצ וחד"ש ברשימה אחת. חד"ש לא תלך למערך עם המפלגות הציוניות לבדה, אלא רק כחלק מבלוק היסטורי של האופוזיציה הדמוקרטית היהודית והערבית. כותרת גיליון 15 של "זו הדרך", שנסגר בבוקר שלאחר הבחירות, הייתה: "המאבק נמשך!". מעולם לא היו לנו אשליות לגבי הבחירות הללו, ואנחנו יודעים שאחרי מאבק מגיע עוד מאבק. דרכנו ארוכה.

אבישי ארליך