הממשלה החדשה מזעזעת את כולם. היא מזעזעת בהצהרות חבריה החדשים והקיצוניים; בהצעות החוק הראשונות שהניחה על השולחן; ובהסכמים הקואליציוניים שחתמה, החותרים תחת כל מראית עין דמוקרטית, ליברלית וממלכתית שעוד נותרה לה.

דיווחי התקשורת המסחרית מתריעים על היווצרות מתח סביב מוקד מרכזי – התנגשות המערכת הפוליטית עם מערכת המשפט, לה מספר ביטויים: משפט נתניהו העומד בלב העניין; הוועדה למינוי שופטים, בה צפוי האיזון העדין בין אנשי המקצוע המשפטי לפוליטיקאים להתערער; "הרפורמה המשפטית" שהציג שר המשפטים יריב לוין בכנסת, המעודדת מינוי פוליטי של שופטים ומבטלת את תפקיד היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה כשומרי סף; וביטויה הבולט ביותר – חקיקת פסקת ההתגברות, המאפשרת לכנסת לעקוף החלטות בית משפט הפוסלות חקיקה על בסיס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית המשפט – מבצר האליטה הישנה

על אף ששינויים אלה רבי משמעות וכבדי משקל, ועל אף שיש להתנגד להם, ההתמקדות דווקא במתקפה על מערכת המשפט מבין כל איומי הממשלה החדשה – בעייתית. המאבק בין המערכת המשפטית לבין המערכת הפוליטית הוא מאבק בין אליטה ישנה לאליטות חדשות. בעוד שהסדר המשפטי הקיים עדיף על הסדר שחותרת ממשלת נתניהו לכונן, רובו המוחלט מכוון לשימור המצב הקיים ולהגנה על הרכוש והכוח שבידי החזקים.

הציבור המוחלש בישראל מכיר את בית המשפט בעיקר כגוף הרודף אותו על כל צעד. גם בתחום זכויות האדם וזכויות המיעוטים מכריע בית המשפט פעם אחר פעם לטובת המדינה, ומעניק חדשות לבקרים לגיטימציה לפשעי מלחמה והסדרים מפלים ומתעללים. מכאן שהאוכלוסיות הנפגעות מהחלטות מערכת המשפט, המרכיבות את רוב החברה בישראל, יתקשו להזדהות עם המאבק לבלימת המתקפה עליה. האליטות הן שמסמנות אותה כמבצר, ובכך הן מפספסות את תמיכת מעמד העובדים ואת תמיכת רוב האוכלוסייה בישראל. אלה עלולות להישאר לצד הממשלה במאבק הזה.

משטרת ישראל מסירה את המסכה

מושא לדאגה מרובה יותר הוא השקט הציבורי היחסי סביב הכפפת המשטרה למרותם של ח"כ איתמר בן גביר והמשרד לביטחון לאומי. לעומת צה"ל, משטרת ישראל היא גוף חלש הנתון להשפעת גורמים חיצוניים. במשטרה התחוללו בשנים האחרונות תהליכי הקצנה שהרחיקו אותה מתפקידי השמירה על השלום והסדר, זאת עוד לפני מינוי בן גביר.

האלימות המשטרתית גברה בשנים האחרונות בכל מובן: בשטח, בחקיקה ובשיח הציבורי. ברמה המשפטית והרשמית, שונו נהלי השימוש באמצעים לפיזור הפגנות כמה פעמים במהלך העשור האחרון. בכל פעם הותר השימוש באמצעים חמורים יותר ויותר של הפעלת כוח. בהתאם, החל השיח הציבורי לעסוק יותר באלימות המשטרתית הגוברת. זאת במיוחד במקרים של אזרחים הנמנים עם קבוצות הסובלות מגזענות כמו חרדים, יוצאי אתיופיה וערבים, אך גם בעלי מוגבלויות. ביקורת על היעדר שומרי סף וגורמים המציבים גבול לשוטרים מתחו הן בימין הן בשמאל. בנוסף, הביקורת על חוסר התפקוד של מח"ש הפכה מוסכמת בקרב כל מרכיבי המערכת הפוליטית.

ברמת השטח, אימצה המשטרה תפיסה עצמית אתנית ופוליטית, וחדלה לשמר אפילו מראית עין של אובייקטיביות. לדוגמא: כתב האישום שהוגש כנגד הפעיל גרשון בסקין, שהותקף בידי עובר אורח במהלך הפגנה באוקטובר 2020. בתגובה לתלונה שהגיש בסקין על האירוע, החליטה המשטרה להגיש כתב אישום דווקא נגדו. אירועי מאי ב-2021 וב-2022, במהלכם התנגשו יהודים וערבים בערים המעורבות, הם דוגמא נוספת כיצד תפסה המשטרה צד ברור: היא הובילה קבוצות מתנחלים לנבכי השכונות הערביות, והגנה עליהם בעודם זורקים אבנים ותוקפים עוברי אורח. השוטרים עצמם תקפו את התושבים הערבים שהגיבו לאלימות כלפיהם, תוך התעלמות בוטה מאלימות הצד היהודי.

המאבק בפוליטיזציה של המשטרה הוא נחלת הכלל

מתחולל במשטרה תהליך הקצנה. הוא מתבטא בהיעדר האובייקטיביות ובצידוד השוטרים בפורעים יהודים בכל הזדמנות. זאת על אף שנראה היה כי הדרג הפיקודי לא בהכרח מכוון אותם לכך. אולם כעת מתכוון בן גביר להעמיק את ההקצנה: במהלך הוויכוחים סביב גרסאותיו השונות של החוק לתיקון פקודת המשטרה, נמחק הסעיף הקובע כי המשטרה "לא תפעל למטרות פוליטיות". דהיינו, בן גביר מבטיח מראש את יכולתו להשתמש במשטרה למטרותיו, מה שמחריף עוד יותר את פוטנציאל החיכוך. עוד דרש השבוע לנקוט יד קשה נגד המפגינים למען הדמוקרטיה.

נוסף לכל אלה, פרויקט המשמר הלאומי והאצת הקצב בגיוס מתנדבים לפלוגות שונות המסונפות לחלקים שונים במשטרה, מגדילים את פוטנציאל ההרס והאלימות המשטרתית. מפלגת "עוצמה יהודית" ועמותות המקורבות אליה קידמו בשנים האחרונות פרויקט גיוס "מתנדבים" למשטרה, בדגש על סיוע למג"ב ולמשטרה בנגב ובערים המעורבות. את המתנדבים מגייסות עמותות ימין, ובכמה מהמקרים הוכחו קשריהן לבן גביר ולעוצמה יהודית. ה"מתנדבים" מאומנים ומחומשים בדיוק במטרה להיכנס לאזורים טעונים יחד עם השוטרים, ובעתיד יעשו זאת תחת פחות עכבות, חוקים ומגבלות.

במדינה המודרנית מחזיקה המשטרה את המונופול על האלימות. בישראל היא עצמה הופכת אלימה יותר, פוליטית יותר ופרוצה יותר בכל יום שעובר. בתיקון פקודת המשטרה נוספו סעיפים המכפיפים את המשטרה למרותו ולרצונו של השר בן גביר. כך בן לילה, הוכפלו שורות מפלגתו באמצעות פלוגות ה"מתנדבים". אלה ימלאו את הרחובות עד מהרה ויחרחרו ריבים ומלחמות. זאת בזמן שהמערכת המשפטית, אותה החלישה הממשלה, תעמוד חסרת אונים מנגד.

אך בניגוד למערכת המשפט, שמסנגריה נמנים לרוב עם הקבוצות החזקות בחברה, נתקלת המשטרה תכופות בהתנגדות עממית. אלימות המשטרה מכוונת כלפי מתנגדי המשטר, אך גם כלפי מיעוטים ואזרחים מוחלשים שהחוק לעולם לא יהיה לטובתם. הכעס על אובדן הגבולות של המשטרה הוא בראש ובראשונה נחלת המעמד המוחלש כולו, ובמיוחד זה של קבוצות המיעוט. לכן ההתנגדות להקצנה במשטרה היא אינטרס ציבורי רחב בהרבה מזה של ההתנגדות לפסקת ההתגברות. החשש מבריונים אלימים ברחובות עולה על החשש מפסיקה גרועה של בית המשפט, שמרבית פסיקותיו ממילא מוטות לטובת החזק.