לאחרונה הגיע לשולחן מערכת "זו הדרך" סקר, שכותרתו "אלימות, פשיעה ושיטור ביישובים הערביים – דוח הביטחון האישי והקהילתי לשנת 2018". את הדוח כתבו נוהאד עלי ורות לוין-חן עבור העמותה יוזמת אברהם ומוסד שמואל נאמן בטכניון. הדוח מתריע על עלייה תלולה בשיעורי הפשיעה והאלימות בחברה הערבית.

כמעט פי שלושה מהאזרחים הערבים, לעומת אלה היהודים, חוששים לחייהם בתוך יישוב מגוריהם. קרוב לרבע מהאזרחים הערבים חוו אלימות כלפיהם או כלפי בני משפחתם. שיעור המתלוננים במשטרה בקרב הערבים, לעומת זאת, נמוך מאשר באוכלוסייה היהודית. קיים חוסר אמון במשטרה.

ערב בחירות כדאי לשים לב כי תופעת האלימות נמצאת בראש רשימת הנושאים המדאיגים את הציבור הערבי. אחריה ברשימה – תופעת השימוש בנשק, הפשיעה הגואה, האלימות כלפי נשים, האלימות במשפחה ועבירות הרכוש. מצב הדמוקרטיה בישראל, עליית הגזענות ואי-השוויון בין יהודים לערבים נמצאים אף הם במקום חשוב אך משני. בעיית אי הביטחון האישי בחברה הערבית תשתקף, יש להניח, גם בשיעור ההשתתפות של הערבים בבחירות ובשיעור הצבעתם למפלגות ציוניות.

גורמים רבים  לאלימות בחברה הערבית בישראל: ראשית, הערבים הם מיעוט לאומי, דתי, לשוני ותרבותי נפרד התובע כבר עשרות שנים הכרה בו. יש לו זכויות אזרח ברמת הפרט אך לא ברמת הקולקטיב.

החברה הערבית היא חברה מסורתית במעבר בין חמולתיות לאינדיבידואליזם. אופיינים לה שחיקת סמכות ופיקוח המשפחה; התרחבות פערים בסגנון חיים בין צעירים למבוגרים; שינויים מהירים ברמת השכלה וביחסים המגדריים. מבחינת הצעירים, האפשרויות מוגבלות והעתיד מעורפל. חסרים מרכזים קהילתיים, מרכזי ספורט ופעילות פנאי, והתוצאה היא שעמום, חוסר תוחלת, ניכור, ונדליזם ופשיעה. נוכחות דלילה של מוסדות ממשלתיים  ביישובים הערביים מגבירה את התחושה של העדר חוק וחוסר איכפתיות מצד הממשלה כלפי האזרחים הערבים.

אשר לעוני ולאבטלה, כמחצית מהמשפחות הערביות מוגדרות עניות וכשני שלישים מהילדים חיים מתחת לקו העוני. המחסור בקרקע מחריף קונפליקטים פנימיים. מחסור במשרות ברמה המקומית מחריף את התחרות בין החמולות. היעדר נגישות לשוק ההון והאשראי מוביל לתלות בהון אפור בריבית בלתי-אפשרית ולדמי חסות ומצמיח ארגוני פשיעה.

גורמים   אלה,   בצד   שיטור  חסר,  דוחפים   אלפים  רבים  להתחמש  בנשק   ללא  רישיון  כדי  להגן  על  עצמם.  קיימת זמינות גבוהה של כלי נשק מגניבות מצה"ל, מהברחות ממדינות שכנות או מייצור עצמי.

שיעור עבירות הירי בחברה הערבית גבוה פי 17 לעומת האוכלוסייה היהודית. בסקר מסכימים למעלה מ-90% מהנשאלים הערבים לטענה, כי בישראל קל להשיג נשק חם (לעומת 33% בקרב הנשאלים היהודים). מציאות הנשק החם וענישה מקלה על החזקתו תופסות מקום מרכזי בהרגשת אי הביטחון של האזרחים הערבים.

יחסי המשטרה עם קבוצות חברתיות משקפים את המיצוב החברתי של אותן קבוצות. ככל שגובר המתח בין קבוצת המיעוט לקבוצת הרוב, גובר גם המתח בין קבוצת המיעוט למשטרה. במשך עשרות שנים הזניחה המשטרה את הטיפול בפשיעה בחברה הערבית – אכיפה רופפת, היענות איטית לקריאות, שיעור פיענוח נמוך והקצאה בלתי מספקת של משאבים ומשרות.

לעומת שיטור החסר, נוקטת המשטרה לעתים גם בשיטור יתר. זה מתבטא באלימות בלתי מידתית כלפי ערבים ובשימוש בפרקטיקות מעין צבאיות כלפיהם, בין אם לעימות היה הרקע פלילי או פוליטי. מתח זה נובע מתפישת המשטרה את האוכלוסייה הערבית: לתפקידה ה"אזרחי" (אספקת שירותי שיטור) נוסף זה ה"בטחוני", לפיו תפקידה למגר איומים על המשטר והמדינה. סתירה זו היא מקור אי אמון עמוק בין האוכלוסייה הערבית למשטרה.

ב-2016 נתקבלה בממשלה החלטה (1402) בדבר שיפור הביטחון האישי בחברה ערבית. הובטחו בה, בין היתר, הקמת מנהלת חדשה, הקמת תחנות משטרה חדשות ותגבור תחנות קיימות. מעקב אחרי ההחלטה מראה כי עד 2018 גויסו למשטרה עוד 550 שוטרים ערבים, ובהם 79 שוטרות.

מצד אחד, ערכה המנהלת הכשרות לסגלים ערביים  ולסגלים בתחנות. ב-2018 הוקמו חמש תחנות משטרה ביישובים ערביים והוגבר קצב הגשת כתבי אישום בגין רציחות בחברה הערבית. מצד שני, נתקבלה החלטה בדבר קיצוץ תקציבי של כ-400 מיליון ש"ח מתקציב הבנייה של תחנות משטרה ביישובים ערביים. את ההחלטה קיבל המשרד לביטחון פנים (בראשו עומד גלעד ארדן), למרות ביקורת מבקר המדינה שטען כי ההחלטה נתקבלה ללא התייעצות עם המשטרה, וכי הקיצוץ יפגע קשה בהמשך המגמה לחיזוק הנוכחות המשטרתית בשנים הקרובות.

נתון חשוב שמצא הסקר הוא שיש נכונות רבה בקרב האזרחים הערבים להשתתף במאבק נגד האלימות ביישוביהם.

אבישי ארליך

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"