ישנה אמרה וותיקה – "הזורע רוח, יקצר סופה" (או במקרא "כי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ"). ממשלת הימין בראשות בנימין נתניהו הובילה לחקיקת חוק יסוד גזעני, והיא קוצרת מחאה מכל הכיוונים; אפילו בקרב מפקדים בכירים לשעבר במנגנוני הביטחון.
רבים כתבו נגד "חוק הלאום" בציינם כי היעדרם של המושגים "שוויון" ו"דמוקרטיה" מחוק יסוד זה איננו מקרי. "החוק הזה חוקק בפזיזות", אמר בריאיון (26.7) שותפו הבכיר של נתניהו בממשלת הימין הקיצוני, שר האוצר משה כחלון. "בפזיזות"? הרי רוח החוק הרעה משוטטת במסדרונות הכנסת זה שנים רבות! הפרשנים שכתבו על החוק התייחסו (ובצדק!) למישור הדמוקרטי ולכך שהחוק ממסד משטר אפרטהייד שיסודותיו נטמנו בקרקע עוד לפני שנים רבות.
אולם קיים מישור נוסף שבו חשוב להתייחס לחוק זה, המישור המעמדי. ובמילים אחרות: מהו האינטרס המעמדי העומד מאחורי חקיקת החוק? על אינטרסים מעמדיים (בורגניים, כמובן!) מגינים היטב בחקיקה זו האדונים נתניהו וכחלון, "השר החברתי ביותר בתולדות ישראל" כפי שמכנה אותו חברו–ידידו יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן?
בחודשים האחרונים, ובצִלם של הדיונים סביב החוק הגזעני, הצמד הלא–חמד הזה הצליח להפריט את משק החשמל (ואף לחוקק חוק מיוחד לשם כך); לקדם את הפרטת כל הנמלים; להתחיל בהפרטת הדואר; ולסיים את הפרטת תעש בעסקה שערורייתית . וזו רשימה חלקית בלבד.
אך חשוב לציין, כי חוק הלאום איננו רק כיסוי כדי לקדם בסתר העברת עוד ועוד נכסים לידי ההון המקומי והבינלאומי. מטרת חוק הלאום היא, קודם כל, לפלג את מעמד העובדים על בסיס דתי ואתנו–לאומי.
חוק הלאום חותר לכונן "עם יהודי" אל–לאומי ומדומיין, ולפצל את החברה הישראלית על בסיס זה. הסולם לקביעת מעמדם של כלל אזרחי המדינה הוא דתי (אגב, יהודי–אורתודוקסי, ולא "סתם יהודי") ומעמדם של האזרחים סוג ב', סוג ג' וסוג ד' ("המיעוטים") ייקבע על פי "תרומתם" לחיזוק מכשיר הדיכוי האולטימטיבי של החברה הקפיטליסטית, כוחות הביטחון. בזה האופן מפרקת ממשלת הימין את מעמד העובדים המקומי (המורכב מיהודים, ערבים ומהגרי עבודה ופליטים בני לאומים רבים אחרים) לנהנים מפריבילגיות לפי חוק (היהודים) ולכל היתר.
הגזענות – מכשיר רב–עצמה
חייבים להכיר בכך שהגזענות משמשת מכשיר עצמתי בידי בעלי ההון. הבורגנות עשתה שימוש תדיר ב-200 השנים האחרונות בליבוי השנאה הגזענית והאיבה הדתית, ושיאיה המפלצתיים ביותר נרשמו בעת המשטר הנאצי בגרמניה, הפשיזם באיטליה והאפרטהייד בדרום אפריקה.
קרל מרקס, במכתביו לחברו המהפכן הגרמני לודוויג קוגלמן, מסוף שנות ה-60 ועד שנות ה-80 של המאה ה-19, הרבה לעסוק בכך. זאת, בהקשר הכיבוש הבריטי באירלנד והשלכותיה המעמדיות של השליטה בעם האירי. מרקס שב וכתב לקוגלמן בהזדמנויות רבות כי "לא ייתכן כל שינוי חברתי לעומק בתוך בריטניה עד שלא ייפסק כיבוש אירלנד".
"התמיכה בשחרור אירלנד איננה רק עניין של צדק", כתב מרקס ב-1869, "אלא אינטרס מעמדי מובהק ומידי של העובדים בבריטניה. לא ייתכן שחרור חברתי בבריטניה ללא שחרור לאומי של אירלנד". עוד התייחס מרקס לכך שבמפעלים באנגליה מועסקים אנגלים ואירים כתף–אל–כתף, "אבל העובד הבריטי רואה בעצמו בן לאומה שליטה, ואילו חברו האירי רואה בכל פועל בריטי נציג הכוחות השנואים הכובשים את ארצו".
מסורת המאבק המעמדי האנטי–קפיטליסטי שזורה במאבק בגזענות ובאפליה לא רק משום שערכי השוויון והדמוקרטיה (שהקפיטליזם מבטיח, אך אינו מסוגל לספק) הם ערכים סוציאליסטיים מובהקים, אלא מפני שהמאבק בגזענות הוא אינטרס תמידי של מעמד העובדים, בכל מקום.
שתיקת ההסתדרות
כאמור, מאז חקיקת חוק הלאום עולים קולות רבים הדורשים לבטלו – גם בקרב הממסד הבורגני, אולם נדם קולו של "הארגון החברתי הגדול בישראל", ההסתדרות (כפי שנוהג היו"ר ניסנקורן להדגיש בכל הזדמנות).
היה מי שפנה לניסנקורן ושאל אותו מדוע אין להסתדרות מה להגיד במפנה היסטורי זה בתולדות מדינת ישראל. הוא נתקל בתשובה מגומגמת, לפיה "ההסתדרות אינה עוסקת בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת". ובנימה עניינית יותר, השיב היו"ר: "איני יכול להגיע להחלטה מוסכמת בקואליציה הסתדרותית בה יושבים מהליכוד ועד חד"ש".
אלה תירוצים קלושים ואף תלושים מהמציאות. דבר לא יקרה לרוב שמאחורי ניסנקורן אם ינקוט עמדה נגד החוק הגזעני. במקרה שלו, העניין אינו "לא יכול", אלא "לא רוצה". חמורה יותר היא אמירתו: "לא נוקטים עמדה בנושאים שנויים במחלוקת". דברים דומים אמר בעת הניסיון לגירוש הפליטים ומבקשי המקלט האפריקאים, ניסיון גזעני שכשל לעת עתה כי נתקל במאבק ציבורי עיקש.
מבחינת העובדים, חוק הלאום איננו נושא "שנוי במחלוקת". זה חוק גזעני, שיש לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה, ולו רק בשל השלכותיו לטווח הארוך על מעמד העובדים במאבקו לשנות את החברה הקפיטליסטית מן היסוד.
יתר על כן, יש לו גם השלכות מידיות על העובדים בישראל. כך, למשל, ממשלת הימין יכולה לחוקק מחר חוקים לפיהם רמת השכר או הסכמים קיבוציים ייקבעו על פי השתייכות לאומית/דתית. נשמע מופרך? כך היה המצב בפלשתינה/א"י בעת המנדט הבריטי (שהיה שלטון קולוניאליסטי, יש להזכיר), או בדרום אפריקה בשנות האפרטהייד.
הממשלה תוכל לקדם חקיקה לפיה עובדים לא–יהודים ישלמו אותם שיעורי ביטוח לאומי, אך בני עם האדונים יקבלו זכויות יתר. דמיוני? זה קיים כבר עשרות שנים ביחס לפועלים הפלסטינים מהשטחים הכבושים, למהגרי העבודה ולפליטים. וגרוע מכך: איסור על שביתות וצעדים ארגוניים בגלל "איומים וסכנות האורבים למדינת היהודים".
מצערת במיוחד שתיקתם של איגודים המחויבים להיאבק בגזענות ובאפליה לפי כללי האתיקה הנהוגים בהם, כגון הסתדרות המורים, ארגון המורים העל–יסודיים, ההסתדרות הרפואית, איגוד העובדים הסוציאליים ואיגוד העיתונאים. רגע, את כוח לעובדים הזכרנו? הארגון התחייב למאבק בגזענות ובאפליה במנשר שפרסם ב-1 במאי האחרון. הגיעה העת לממש התחייבות זו!
אפרים דוידי
