התכנית הכלכלית החדשה לאוכלוסייה הערבית בישראל, שעליה הוכרז בהחלטת ממשלה 922, מייצרת ויכוחים רבים ואפילו בלבול. מן הצד האחד קמים קולות המהללים את התכנית. התקשורת וכמה מארגוני החברה האזרחית ממהרים להכתירה כצעד המתקדם ביותר של המדינה כלפי האוכלוסייה הערבית אי–פעם. המספרים הנזרקים באוויר מסחררים את ראשו של העם המתגורר בבתים ללא אישור, בשכונות ללא תכנון, בישובים ללא תוכניות מתאר. מצד שני נשמעים קולות מבטלים, המצביעים על מדיניותה הגזענית והמפלה של הממשלה, ומזהירים שלא ליפול בפח ולהשתתף בפסטיבל האיוולת שלא יניב דבר מלבד עוד דיכוי פוליטי.
הריסת בית בכפר הבלתי מוכר תל אל–מלח בפברואר 2015, במהלכה נעצר בעל הבית ולקה בליבו תוך כדי המעצר (צילום: פורום דו–קיום בנגב)
שלושה היבטים מרכזיים של התוכנית נמצאים בלב הוויכוח: גובה התקציבים, פרוייקט כניסת המשטרה ליישובים הערביים, ושאלת ההתניה של התקציבים ב"אכיפת תכנון ובנייה", דהיינו, בהריסת בתים. הפרסומים האופטימיים מדברים על בין 12 ל-15 מיליארד שקלים בחמש השנים הראשונות. הבטחה יפה זו מורכבת מחלק ראשון של "כסף תוספתי" בסעיפים תקציביים חדשים. ההערכות הן שמדובר ב-2.5 מיליארד בחמש שנים, שיושקעו בתחומי הפנים והשיכון, וכך גם נאמר בתשובת שר האוצר כחלון לשאילתא של חברי הכנסת של חד"ש בכנסת. כסף זה אמור לכלול מענקי פיתוח, תקציב למבני ציבור, מענקים ישירים לרשויות, ולרשויות מקומיות מצטיינות.
החלק השני של התקציבים טמון בשינוי מנגנוני הקצאה – בהעברת כספים בסעיפים תקציביים קיימים מיישובים ואזרחים יהודים לערבים. ההערכות האופטימיות מדברות על כ-10 מיליארד בחמש שנים. זה החידוש הגדול בתכנית, וזו גם הדרך לצמצום אמיתי של האפליה כלפי האזרחים הערבים. הסכום הזה אינו מופיע בשקלים אלא באחוזים. למשל – 25% מתקציבי בינוי מעונות יום חדשים יוקצו ליישובים הערביים; 40% מסך התקציב לתשתיות תחבורה ברשויות מקומיות (פרט למטרופוליטנים) יעבור ליישובים ערביים. הביצוע של כל סעיף כזה מורכב ודורש מעקב מדוקדק, ולמען האמת, הוא אינו מובטח כלל. היישום ידרוש מאבק בכל משרד ממשלתי למען כל סעיף הקצאתי בנפרד.
היישום של כל שינוי הקצאתי כזה דורש שיתוף פעולה של משרדי הממשלה עצמם, ונכון להיום, ברור שכמה מהשרים לפחות יתנגדו בכל מאודם לשינוי. האם יקצצו פתאום בתקציבי רווחה קיימים בשכונות מצוקה יהודיות כדי להעביר תקציבים לישובים ערביים? מירי רגב למשל, הכריזה מבעוד מועד שאינה מתכוונת להפנות עשרות אחוזים מתקציבי התרבות להשקעה בתרבות ערבית. משרדים אחרים מעכבים את ההליכים הביורוקרטיים הנדרשים להקצאת כספים לרשויות מקומיות ערביות, בדרכים של עיכוב פרסום 'קולות קוראים' המאפשרים להן לדרוש את התקציבים, וכו'.
ביקורת נוספת על הבטחת המיליארדים בתקציבי ההעברה מציינת שחלק מהסכומים הללו צריכים היו לעבור לאוכלוסייה הערבית ממילא – לעיתים הסכומים שנזרקים כוללים גם את התקציבים שממילא מגיעים לחברה הערבית. ח"כ יוסף ג'בארין מסר מידע מהרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, לפיו המספרים האמיתיים הנובעים מיישום מקסימלי של השינוי במנגנון ההקצאה קרובים יותר ל-4-3.5 מיליארד, ולא ל-10 מיליארד, כפי שמבטיחים העיתונים. ג'בארין הוסיף, כי שיעור הניצול הצפוי של התקציבים המובטחים בדרך כלל לא מגיע אפילו ל-50% בגלל בעיות ביישום. ועדיין, אין חולק שהכספים הללו דרושים לחברה הערבית, ושתפקידנו להיאבק להשיגם.
ח"כ איימן עודה מסביר שמשרד האוצר מקדם את התכנית מתוך תפיסה שחיזוק האוכלוסייה הערבית יחזק את המשק כולו. מתוך תפיסה כלכלית ליברלית זו, האוצר נקלע גם לעימותים ישירים עם שרים שההיגיון הלאומני–גזעני דוחף אותם להתנגד ליישומה. לכן עלינו לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו להרוויח מהתלכדות האינטרסים ומתמיכתו של גורם חזק כמשרד האוצר.
עד כאן החלקים החיוביים בתכנית. עתה יש לתת את הדעת על הסכנות הפוליטיות שבה. החלטת הממשלה כוללת תכנית בנושא המשטרה: הקמתן של 12-10 תחנות משטרה חדשות ביישובים הערביים, חיזוק השירות הקהילתי ותוספת של כ-1,300 שוטרים. משמעות הדבר היא, שסכום של בין מיליארד ומיליארד וחצי מתוך ה-2.5 מיליארד נועד למשטרה. המשטרה גם מקבלת במסגרת התכנית סמכויות נוספות להריסת בתים, כך שלמעשה חלק גדול מהתקציבים נועדו למימון מנגנון לדיכוי האוכלוסייה הערבית. אך יש לזכור גם שהאלימות בחברה הערבית קשה מאוד, הפשעים והרציחות מתרבים מיום ליום, והאשמה כלפי המשטרה המזניחה בכוונה את היישובים הערביים אינה עולה בקנה אחד עם התנגדות מוחלטת להכנסת המשטרה אליהם.
החלק המסוכן עוד יותר הוא העובדה, שהתוכנית הכלכלית הכילה מלכתחילה התניה של תקציבים בהתקדמות באכיפה של תכנון ובנייה, דהיינו, בהריסת בתים. התניה מסוכנת זו בוטלה באופן רשמי ביחס לרוב רובה של התכנית, כיוון שהממשלה הצליחה לקדם תכנית לתיקון האכיפה בתכנון ובבנייה האמורה לעלות להצבעה במושב הכנסת הבא. זו תכנית מסוכנת המעבירה את הסמכויות להריסת בתים לראשי הרשויות המקומיות עצמם, ובכך מייצרת מנוף לחץ על הרשויות הערביות לפעול נגד האוכלוסייה שלהן. ההתניה אמנם בוטלה ברמה הפורמלית, אך עצם כניסתה של התניה כזו לדיון מעלה את הסיכון, שהממשלה תשתמש בהתניה מול ראשי רשויות כאמצעי סחיטה במשא ומתן.
בסיכום, נראה כי התוכנית הכלכלית אינה מבטיחה את הסכומים המופרחים באוויר חדשות לבקרים, והיא כוללת סכנות פוליטיות קשות – היא עלולה להפוך לגזר שבא כחלק ממערכת מקל וגזר הרסנית. תמיכה שאננה בה עלולה להתגלות כטעות חמורה. מנגד, סכנה דומה טמונה בכל מהלך חיובי של המדינה. מאבק פוליטי שאינו בדלני וסימבולי בלבד מחוייב לנסות להשיג מהמדינה כל מה שניתן עבור הציבור, ומשמעות הדבר להיאבק על תקציבים, לסחוט מהאוצר הבטחות, ואז להיאבק למען היישום. גינוי ושלילה של התכנית יהיו בגידה באמון הציבור לא פחות מתמיכה מוחלטת ועיוורון לסכנות. אני בטוחה שכל נציגינו בכנסת יקפידו לעקוב אחרי כל דיון בוועדה בה ניתן להשפיע ולהילחם על יישום התוכנית וסעיפיה השונים. מול הציבור עלינו להצביע על הסכנות ועל ההזדמנויות הטמונות בתוכנית החדשה, ולהכין את השטח לאפשרות שיהיה נחוץ מאבק ציבורי בדרישה ליישם את התכנית ברמה התקציבית המקסימלית ונגד השימוש בה כמקל לזירוז הריסות בתים.
נועה לוי
