מאז בחירתו לכנסת, מוביל ח"כ יוסף עטאונה (חד"ש-תע"ל), תושב חורה, את המאבק להכרה בכפרים הלא-מוכרים בנגב. מצוקתם של כפרים אלה הוקצנה בשבועות הראשונים למלחמה. הם היו אז יעד לרקטות רבות של החמאס שגרמו הרס והרג, שעה ששום גורם ממשלתי לא להם דאג ולא הגן עליהם. אך כל זה לא מנע מממשלת הימין להתחיל גל נוסף של הריסות בתים בחודש האחרון. בראיון ל'זו הדרך' מספר ח"כ עטאונה על המאבק להכרה בכפרים ועל החלופה שמציעה חד"ש למדיניות הממשלה.
בחודש האחרון מתרחש גל נוסף של הריסות בתים בנגב, וזאת לאחר ששנת 2023 הייתה שנת שיא במספר ההריסות. מהן הסיבות לעלייה זו?
הריסת בתים בכפרים הבלתי-מוכרים אינה תופעה חדשה. בשנת 2022, לדוגמא, היו כ-2,700 הריסות מבנים בנגב. ההריסות נמשכות כיום פחות או יותר באותו קצב. החידוש כעת הוא הניסיון של הממשלה, ובמיוחד של השר לביטחון פנים בן גביר, להפיק מהריסת הבתים הון פוליטי. לכן ההריסות נעשות עכשיו ברעש ועם תקשורת. לראשונה ראינו שני שרים בממשלה – בן גביר ושר השיכון גולדקנופף – שהגיעו לצפות בהריסה של פחון בתל ערד.
בן גביר ניהל ב-2022 קמפיין בחירות לכנסת שהתמקד בהסתה נגד האוכלוסייה הבדואית. סיסמתו הייתה – "משילות בנגב". הקמפיין הצליח, ורשימת הציונות הדתית הגיעה בדרום למקום השני, אחרי הליכוד. כעת, על רקע האפשרות להקדמת הבחירות, קמפיין הריסת הבתים המתוקשר משרת את האינטרס האלקטורלי של בן גביר.
מה דעתך על העברת הרשות לאכיפה במקרקעין לידי בן גביר?
לפי דרישת בן גביר, העברת הרשות ממשרד האוצר למשרדו נכללה בהסכמים הקואליציוניים. בשבוע שעבר החליטה הממשלה לממש זאת. עד כה, התפקיד של המשטרה היה רק לאבטח את אנשי רשות האכיפה בזמן ביצוע ההריסות. כעת הוא מקבל לידיו את הסמכות להחליט איפה להרוס ומתי. לכן העברת רשות האכיפה במקרקעין לידי בן גביר היא חמורה מאוד, ותנוצל להרחבת גל ההריסות.
מה ההשפעה של הריסת הבתים על האוכלוסייה הערבית בנגב?
ב-99% מהמקרים, ההריסות מתבצעות בכפרים הלא-מוכרים, שלתושביהם אין כלל אפשרות לקבל היתרי בנייה. רק בשבוע האחרון היו הריסות בתל ערד, בזערורה, באום בטין, באבו תלול ובאבו קרינאת. ההריסות מתסכלות את התושבים ודוחקות אותם עם הגב אל הקיר. ממשלות ישראל לדורותיהן נכשלו בגיבוש פתרונות תכנוניים לאוכלוסייה הערבית בנגב. הפתרון היחיד שלהן היה ונשאר אכיפה והריסות. במדינה מתוקנת, אכיפה היא מצב קיצון. רק לאחר שהממשלה עשתה כל שביכולתה כדי לפתור את הבעיות של האזרחים – רק אז היא אמורה להפעיל אכיפה נגד מי שפועל בניגוד לחוק. בנגב פועלת הממשלה בדיוק הפוך: היא מתחילה באכיפה ולא מציעה פתרון אחר. אני בטוח, שאם הייתה לתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים אפשרות לקבל היתרי בנייה, הם היו פועלים לקבלם.
המדינה מנסה לרכז את הבדואים באופן שאינו מתאים לאורח החיים שלהם. מי שמתפרנס מגידול עדרים וגמלים אינו יכול להתגורר בעיר. בעוד שיהודי יכול להתגורר בנגב בקיבוץ, במושב, ביישוב קהילתי, בחוות בודדים או בחווה חקלאית – המדינה רוצה לרכז את הבדואים אך ורק בעיירות. אין צורך להמציא תכנון מיוחד עבור הבדואים – אפשר להשתמש בדיוק באותם עקרונות תכנוניים המשמשים את המועצות האזוריות היהודיות. אם במועצה אזורית כמו רמת הנגב יכולים להיות יישובים קהילתיים וחוות חקלאיות, מדוע לא גם במועצות הבדואיות? לצערי, נכון לעכשיו הרשויות לא מאפשרות לבדואים תכנון המותאם גם לחקלאות וליישובים קהילתיים. הדבר היחיד שהן עושות הוא להרוס.
אתן עוד דוגמא המבליטה את העוול ההיסטורי בנגב לגבי תכנון. בנגב ישנן 15 מועצות אזוריות יהודיות. שטחה של כל אחת מהן – חצי מיליון עד מיליון וחצי דונם. לעומת זאת ישנן רק שתי מועצות אזוריות בדואיות: נווה מדבר ואל-קסום, ששטחה פחות מ-40 אלף דונם. התכנון בשתי מועצות אלה שונה מאשר בכל המועצות האזוריות בארץ: אין להן רצף טריטוריאלי. אם היו מחילים כלפי שתי המועצות הללו את אותם עקרונות תכנוניים הנהוגים ברמת הנגב, בתמר או במרחבים, 90% משאלת השטח והיישובים הייתה נפתרת. אך אותנו תחמו במובלעות. זו אפליה שזועקת לשמים.
מה האלטרנטיבה של חד"ש למדיניות של הממשלה?
אנחנו מציעים דבר בסיסי: גישה שווה למשאבי הקרקע בנגב ליהודים ולערבים. צריך להפסיק את הכפפת התכנון לעקרון הגזעני "מקסימום ערבים על מינימום שטח". הפתרון שאנו מציעים הוא להכיר בכפרים תוך הידברות עם ההנהגה המקומית. בסופו של דבר, אין דרך אחרת. עד להכרה הרשמית, אנו מציעים להקים בכל היישובים מרכזי שירות. כבר הצעתי זאת לכל משרדי הממשלה. הצורך בכך בלט במיוחד אחרי 7 באוקטובר. בזמן מצב החירום, איש לא טיפל באוכלוסיית הכפרים הבלתי-מוכרים. בשלב הראשון יש להקים בנקודות מרכזיות מרכזי שירות. אלה יספקו לתושבים שירותי בריאות, חינוך, רווחה ותעסוקה. במקביל חיוני להתחיל בתהליך של הכרה בכפרים הלא מוכרים.
אסור להשתית הכרה על תכנון כפוי, כפי שעשתה המדינה עד כה. התכנון חייב להתבסס על דו-שיח עם הקהילה, שתבהיר כיצד היא רוצה שייראה היישוב שלה. הגיע הזמן להתייחס לאזרחים הבדואים בנגב כאל אזרחים שווים. התפיסה לפיה "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח" נכשלה. מהכישלון הזה הנגב כולו מפסיד. צריך לפתח את הנגב לטובת כל תושביו, ערבים ויהודים. הנגב כל כך רחב – יש בו מקום לכולם.
אך אם המדיניות של בן גביר תימשך, הדבר עלול לערער את המצב בדרום. אין לאן לדחוק את הבדואים יותר – אנחנו כבר עם הגב אל הקיר. אם ימשיכו בהריסות, בסוף השטח יבער.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/125837
