זה חודשיים ברציפות שתנועת המחאה העממית בלבנון מוסיפה לפעול חרף המכשולים שמעמידה בפניה האוליגרכיה הפיננסית. נציגי האוליגרכיה השולטת מנסים בכל כוחם לעצור את הגל באמצעות מסעות דיסאינפורמציה נגד מנהיגי המחאה, דיכוי אלים, מעצרים ובייחוד באמצעות איומים כלפי עובדי המדינה לבל יצטרפו למערכה.
אלפים הפגינו אמש (חמישי) במרכז ביירות. בתמונה צעירים עומדים מעל החומה שהקימו כוחות הביטחון סביב בנייני הממשלה. ארבעה מפגינים נפצעו ועוד 20 נעצרו (צילום: איברהים טאוויל)
יש לציין את הנחישות שמגלים פעילי המחאה בפני האיומים וההתקפות. המחאה היא למעשה תגובה להבנות שנחתמו בתום מלחמת האזרחים (1990) – "הסכם טאיף" – שאמורות היו לקדם רפורמות פוליטיות במסגרת המשטר הפוליטי. בסופו של דבר גרם ההסכם לקיבוען של המסגרות העדתיות ולשיתוקם של כלל המוסדות הממלכתיים. בהיעדר כל שינוי לעומק, אנו צפויים להמשך המחאה תחת הסיסמא שהונפה עוד ביומה הראשון: "מדינה חילונית ורווחה חברתית".
מה עומד ביסוד המחאה?
כאמור, הסכם טאיף גרם לכך שמוסדות הציבור הפכו למסגרות המתקיימות על בסיס עדתי והמעניקות הטבות רבות לקבוצות הפוליטיות השונות שבשלטון, למקורביהן ואף למנהיגן. כך הפכו החשמל, המים ואפילו האשפה למקור לגריפת רווחים עצומים על ידי חלוקתם לקבוצות השונות והפיכתם לשירותים מופרטים, תחת האמירה – "פרטי זה יעיל".
זו הפרטה גורפת שאינה ויודעת שובע בשירות הבנקים הגדולים והמוסדות הפיננסיים העושים ככל העולה על רוחם עם נכסי המדינה. במקביל, החוב הציבורי גדל במהרה ויחד עמו עולה שיעור העוני. שליש מהאזרחים מצאו את עצמם מתחת לקו העוני – בייחוד צעירים ונשים. בעקבות הגעתם של יותר ממיליון וחצי פליטים מסוריה למדינה בת 4.5 מיליון האזרחים, נוסף לחצי מיליון פלסטינים שמזה שנים רבות שורדים בקושי במחנות הפליטים – המחסור המוני.
המצב רק החמיר בעקבות המשבר הפוליטי – תולדה של התמוטטות המשטר המבוסס על קומבינה בין "מכובדים" סונים, שיעים ונוצרים שניסו להקים "מיני מדינות" בתוך המדינה הלבנונית.
דרישות המחאה
מסיסמאות תנועת המחאה עולה בבירור שהציבור דורש רפורמות עמוקות. זאת על אף העובדה שראשי המחאה אינם מתמודדים עם כלל הבעיות המבניות של החברה הלבנונית ואינם דורשים להחליף את ההנהגה הקיימת בהנהגה חלופית שמאלית–עקבית.
בהקשר זה, כדאי להזכיר את המצע הפוליטי–חברתי שאימצה המחאה ובו כמה נקודות חשובות: השבת סמכויות לרשויות המקומיות – בייחוד בכל הנוגע לסביבה, לאקולוגיה ולטיפול באשפה ובשפכים; מתן פתרון מהיר לבעיות החשמל והמים; שינוי במנגנוני המוסד לביטוח סוציאלי ומדיניותו, מימוש הזכויות לעבודה, לחינוך ולדיור. עוד דורשת המחאה: שינוי כללי של סולמות השכר והצמדתם ליוקר המחיה; מימוש הזכות לעבודה עבור הצעירים – על מנת לעצור את הגירתם ההמונית, וקידום זכויות הנשים.
זאת, נוסף לדרישה להגדרת לבנון כמדינה חילונית ולשינוי מן היסוד של החוקים החלים על מוסדות המדינה והמבוססים על החלוקה הדתית והעדתית. יחד עם זאת, קיימים חילוקי דעות סביב שאלות חשובות כגון הפיכת כל לבנון למחוז בחירה אחד, מתן זכות הצבעה בגיל 18 ושריון מקום לנשים בכל הדרגות – כולל הבכירות והנבחרות.
הסכנות האורבות הן רבות
חילוקי הדעות סביב התכנית הפוליטית אינם עילה לגניזת מצע מינימום זה, שבמצבה הנוכחי של לבנון מהווה צעד גדול קדימה. חילוקי הדעות הם ביטוי לריבוי העמדות הפוליטיות, אבל גם להרכבה המעמדי של המחאה.
יש לקחת ברצינות את מה שדורשת המחאה. יש בתוכה הרוצים "קיצורי דרך", היכולים לפגוע במטרותיה ובאחדותה. מה שמביא אותנו לבדוק מהן הסיבות לפיהן כשלו המחאות הפוליטיות בלבנון מאז החלו ב-2011.
כמו כן, הפוליטיקאים טרם אמרו את המילה האחרונה ולא עשו שימוש בכל הכלים העומדים לרשותם על מנת לפצל, ובסופו של דבר: להכשיל את המחאה. יש אף גורמים זרים הבוחשים בקלחת, ביניהם שגרירויות זרות (ובהן השגרירות האמריקאית), וכן גורמים ממלכתיים שבאמצעות מעצרים מנסים להפחיד את הפעילים. גם ידידי ישראל בלבנון שבים ומזהירים בפני "חדירת גורמים שמאלנים" ואף קוראים "להגן על לבנון מהאויב הפנימי".
כך שסכנות רבות אורבות. נכון, יש להגן על לבנון – אבל דווקא מאויביה החיצונים החפצים להחלישה ולפצל אותה. שחרורה של לבנון מכל שליטה זרה יחד עם שינוי חברתי מן היסוד הם הערובה להקמת מדינה דמוקרטית וחילונית – יעד הניצב כעת קרוב מתמיד.
מארי דבס–נאסיף
קטעים מתוך מאמר שפרסמה מארי דבס–נאסיף, מראשי המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, ברשת הדמוקרטית הערבית. הרשימה תתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב.
