"כוכב שכבה בשמי התרבות הנאורה והפרוגרסיבית הערבית", כך כתב ההיסטוריון הפלסטיני מאהר א–שריף על הוגה הדעות המרקסיסטי הלבנוני, מוחמד דכרוב, אשר מת לפני כשבועיים.

מוחמד דכרוב (צילום: המפלגה הקומוניסטית הלבנונית)

רבים ציינו את ההיבט הסמלי בתאריך פטירתו (24.10), שהוא המועד בו חוגגים הקומוניסטים הלבנונים מדי שנה את יום היווסדה של מפלגתם, בשנת 1924. בשעות הבוקר באותו יום, שידרה תחנת הרדיו "סאות א–שעב" ("קול העם"), השייכת למפלגה הקומוניסטית, את הודעת הוועד המרכזי של המפלגה, בה נאמר כי "פרידתו של דכרוב מחזקת את חובתנו להמשיך במאבק אותו התחילו דכרוב וחבריו".

דכרוב – שכינויו בפי חבריו היה "האינטלקטואל הפרולטארי", או "זקן הצעירים" – נולד בעיר צור בשנת 1926. נאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר היסודי בשל הקשיים הכלכליים של משפחתו. התלמיד הצעיר הפך פועל בעל כורחו, והתפרנס כמוכר תורמוס וחומוס, כפועל בניין וכשרברב. למרות מציאות חייו הלא פשוטה, הוא קרא הרבה ואפילו החל לפרסם רשימות בעיתונות הלבנונית. נקודת המפנה בחייו המקצועיים והאידיאולוגיים התרחשה בשנות ה-50 לאחר שעבר לביירות, שם פגש את מנהיגי המפלגה הקומוניסטית ובראשם חוסיין מורווה.

בביירות עבד דכרוב במספר כתבי עת ועיתונים, וביניהם "א–נידאא'" (הקריאה), שהיה ביטאון המפלגה, ולאחר מכן בירחון השמאל "א–טריק" (הדרך), בו עבד עשורים עד שהפך לעורכו הראשי. ירחון זה היה נפוץ בלבנון ומחוצה לה, בהיותו כתב עת רעיוני וספרותי מעמיק בעל אוריינטציה שמאלית מובהקת. דפי כתב העת אירחו כותבים, סופרים, חוקרים והוגים רבים ממפלגות קומוניסטיות ומתנועות שמאל מרחבי העולם הערבי. בשנות ה-90 היינו מדי פעם מקבלים במערכת העיתון "אל–אתיחאד" בחיפה מספר גיליונות של הירחון. בהגיע הירחון למערכת, היינו מתחרים ולעיתים אפילו רבים על הזכות להיות ראשון הקוראים!

דכרוב כתב מספר ספרים ופרסם מאות מאמרים היסטוריים, מסות רעיוניות, ביקורות ספרות ועוד. עם ספריו החשובים ניתן למנות את "שורשי האלון האדום", היסטוריוגרפיה של המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ופרקים בהיסטוריה של לבנון מתוך פרספקטיבה מרקסיסטית; וכן את "עיונים באיסלאם", אותו חיבר יחד עם חוסיין מורווה ועם המרקסיסט המצרי הידוע, מחמוד אמין אל–עאלם.

המוסיקאי הלבנוני מרסל ח'ליפה אמר על דכרוב, כי "הוא יישאר בזיכרון של בני דורי כמו יד שלא הפסיקה לתת, יד שהוּשטה לנו ברוחב של חלומותינו". הסופר המצרי יוסף אל–קעיד כתב: "לעולם יישאר דכרוב אותו אדם אציל, אשר נתן הרבה ונשאר עני בכל דבר, פרט לחברותו, לספריו, למחשבותיו ולתלמידיו הרבים, אשר למדו והמשיכו ללמוד מ-'א–טריק' וממי שהתווה את הדרך אל עתיד טוב יותר".

ברשתות החברתיות, דוגמת פייסבוק, צעירות וצעירים לבנונים רבים כתבו סטטוסים לזכרו ועל אודותיו: "נותרו מעטים מאוד מאלה שנתנו ולא ביקשו לעצמם דבר… עזבת אותנו לפני שהספקנו להודות לך, חברנו היקר"; "שלום להיסטוריון הקומוניסט והשובב, שלא הפסיק לצחוק"; "בן השמונים הזה נשאר הוא עצמו כמו תמיד: חוש הומור, נוכחות חכמה, חברוּת ורוח צעירה, פיזית ונפשית".

אחד מחברי איחוד הנוער הדמוקרטי, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, סיפר על הביקור האחרון שערך אצל דכרוב, בבית–חולים בו אושפז. לדבריו, דכרוב היה מודאג באשר לעתיד הנוער, במיוחד כיוון שהנוער "הפסיק לכתוב ולקרוא".

בראיון האחרון שנערך עמו, אשר פורסם בחודש יוני בעיתון "אל–חיאת", נשאל דכרוב "איך הפכת לקומוניסט?", והוא השיב: "הסיפור התחיל בצור, כשעבדתי בשרברבות. הקומוניסט רפלי אבו–ג'מרה היה אומר לי: 'מוחמד, אתה קומוניסט', והייתי משיב לו: 'לא, אני מאנשי הלאומיות הערבית'. על כך ענה תמיד: 'עוד תגלה שאתה קומוניסט'. כאשר עזבתי את צור וגרתי בביירות, הכרתי את הקומוניסטים וקיבלתי מהם שבועון פוליטי–תרבותי. יום אחד, הוזמנתי על ידי חוסיין מורווה לפגישה, בה השתתפו ניקולא שאווי ופרג'ללה אל–חילו, שני המנהיגים ההיסטוריים של המפלגה הקומוניסטית, אשר ביקשו ממני לערוך את השבועון".

הישאם נפאע

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"