רבות דובר באחרונה על הרפורמה החדשה שמקדם שר האוצר ליברמן בתחום החקלאות. אולם כלי התקשורת הממסדיים בוחרים כהרגלם להתעלם מהשלכות הרפורמה על חייהם של מי שעמלם הוא התנאי הבסיסי לקיומו של ענף החקלאות – העובדים.
ברשימה זו אספר על תנאי העבודה של עובדים בתחום קטיף הפירות המועסקים בידי חברת קבלן – כפי שהייתי גם אני עד לאחרונה.
הפגנת חקלאים נגד הרפורמה הניאו-ליברלית של ממשלת בנט-ליברמן (צילום: מטה מאבק)
ראשית, הפועלים נאלצים להתגורר בתת-תנאים. במקרה שלי התגוררנו באוהלים, ועל זכות מפוקפקת זו גבה המעסיק מכל אחד מאתנו 650 שקלים בחודש. זאת על אף שההוצאות על גז, חשמל ומים קטנות מכך אפילו בעיר גדולה, ולפי ההסכם בין הקבלן לבין המושב, האדמה למגורי העובדים מושאלת למעסיק בחינם לתקופת העבודה.
יתר על כן, את האוהל סיפקו העובדים לעצמם. כמובן שניתנה לנו בחירה: לישון בתנאים שמציע הקבלן, או חשופים לגמרי תחת כיפת השמיים.
אפילו בניית המחנה למגורי העובדים נפלה על כתפינו. כמובן, לא קיבלנו אגורה שחוקה על כך שאחרי יום עבודה קשה נאלצנו לעבוד גם בתור סבלים ובנאים. הקבלן הסביר זאת כך: "אלה המגורים שלכם – ולכן תפקידכם לבנות אותם", ואף איים שיעלה את התשלום על המגורים. אך ברור שבניית המגורים בדרך אחרת פשוט תעלה לקבלן עוד כמה שקלים שהוא מעדיף לשלשל לכיסו.
ועכשיו על העבודה עצמה: ברוב הענפים מחויבים העובדים למלא מכסה יומית המותאמת לכאורה ליום עבודה בן שמונה שעות (בשכר מינימום). עם זאת, בפועל נמשך יום העבודה הרבה יותר משמונה שעות, והקבלן מכריח את העובדים לעבור את המכסה בפער גדול. הקבלנים קוראים לזה "לכבוש" את החקלאי, כלומר לגרום לו להעריך את יעילותו של הקבלן ולשכור את שירותיו באופן בלעדי.
העבודה הקשה ביותר בעונה זו היא קטיף המנגו. לפרי המנגו תכונה מיוחדת: כאשר קוטפים אותו מהעץ הוא "יורה" על פני הקוטף שרף, שעלולה אף לגרום לכוויות. מסיבה זו לקוטפים רבים נגרמות פציעות, וכמה מהם אף הגיעו לבית החולים בעקבות כוויות שרף שנספג בבגדיהם. אך גם לאחר פציעות אלה סירב הקבלן לספק לעובדים מסיכות או ציוד מגן אחר, והתנער מאחריותו לכך.
חלק גדול מהעבודה נעשה על סולם. אלא שכתוצאה מהדרישה למהירות גבוהה ולהספק "הרבה מעל המכסה", עובדים רבים אינם יציבים, ולעתים קרובות מבצעים מעשים מסוכנים כמו טיפוס על העץ ומוותרים על הסולם. ויתור כזה ומעשים מסוכנים אחרים זוכים בעידוד ובחיזוק מצד הקבלן. חבר שלי, שנפל בעת טיפוס על עץ, שבר את צלעותיו. נפילה כזו עלולה להיות אפילו קטלנית אם העובד נופל על ראשו, וזאת כיוון שהקבלן אינו מספק קסדות או אמצעי מיגון אחרים נגד נפילה.
בעיה נוספת היא שבשל האינטנסיביות הגבוהה הנדרשת בעבודה, לעיתים העובדים לא מקפידים על שתיית מים. במקום הקטיף אין אספקת מים, ומי שרוצה לשתות צריך לחזור לתחילת שורת הפרי כדי להביא מים. אך הליכה כזאת גוזלת זמן עבודה יקר, שעובד הנדרש למלא את המכסה לא יכול להרשות לעצמו לפספס. מצב זה מסוכן במיוחד בימי הקיץ החמים, כאשר הטמפרטורות עולות אפילו על 35 מעלות והלחות גבוהה.
לפני כשנה, עובד באתר קטיף המנגו קיבל מכת חום, וכתוצאה מכך סובל מפגיעה מוחית קבועה. לא הייתי שם כאשר זה קרה, אבל אילו מקרה דומה היה קורה היום אני יודע שלא היו לנו אמצעי עזרה ראשונה לטיפול בו. אפילו מים קרים אין! כמובן, על תוספת לשכר בשל עבודה בתנאים מסוכנים אין על מה לדבר!
ברשימה זו התייחסתי רק לתנאי העבודה של הפועלים הישראלים, אשר לא חוששים מאיבוד אשרת העבודה שלהם ורשות ההגירה לא נושפת בעורפם. מצבם של העובדים הזרים שהם רוב העובדים החקלאיים באזורים מסוימים, גרוע יותר.
בסיכום: דאגה למגורים ולתנאי המחייה – אחריות העובד; ציוד מגן – אחריות העובד; בטיחות באתר – אחריות העובד; הפציעות והחבלות למי? כמובן לעובד; והרווח למי? לקבלנים ולבעלי המטעים!
הרפורמה האמיתית הדרושה בחקלאות בישראל היא ביטול שיטת ההעסקה הקבלנית, והעברת כל הפועלים החקלאיים להעסקה ישירה. זה הצעד הראשון והמינימלי הדרוש למאבק בניצול ולהגברת הבטיחות בעבודה. בהמשך – יש להעביר את זכויות העיבוד של האדמות מה"חקלאים", ולהעביר אותן לקולקטיבים של הפועלים העובדים בהן בפועל.
רומן לוין
