"את מציגה את הניצחון שלנו כנורא", אומר הצנזור לסבטלנה אלכסייביץ', על ספרה "הפנים הלא נשיות של המלחמה". "לאן את חותרת?", ממשיך הצנזור, "אל האמת", היא עונה. "את לא אוהבת את הגיבורים שלנו", נוזף בה צנזור אחר: "את משפילה נשים גיבורות… מציגה אותן כנשים רגילות. את לא אוהבת את האידאות הגדולות שלנו… אנחנו לא זקוקים להיסטוריה הקטנה שלך; אנחנו זקוקים להיסטוריה הגדולה. היסטוריה של ניצחון".
"נכון", היא עונה, "אינני אוהבת רעיונות גדולים. אני אוהבת את האנושי הקטן". הדיאלוג המקוצר הזה, פותח את הספר שהותר לבסוף לפרסום מצונזר בברית המועצות ב-1985, והמתין שלוש שנים לעידן הגלסנוסט שהנהיג מיכאיל גורבצ'וב, עד שפורסם במהדורה לא מצונזרת שנמכרה מיד עם הופעתה ביותר מ-2 מיליון עותקים. במפנה ההיסטורי הזה מסוציאליזם לקפיטליזם בברה"מ, עוסקת אלכסייביץ' בספרה התיעודי המסעיר, "זמן מיד שניה. קצו של האדם האדום", שזיכה אותה ב-2015 בפרס נובל לספרות. תרגומו לעברית של הספר פורסם השנה בהוצאת "ספרית פועלים".
אלכסייביץ', ילידת 1948, היא בת למשפחה שלא הכירה עולם ללא מלחמות. הכפר שלה בבלארוס, היא כותבת, היה כפר של אלמנות שסיפורי המלחמה שלהן היו בכי מתמשך. העניין שלה בלוחמות וותיקות במלחמת העולם השנייה התעורר בשנות ה-70 המאוחרות, כאשר בהודעת הפרישה של עובדת בחברת טלפון שפורסמה בעיתון נכתב כי בעת ששרתה במלחמת העולם השנייה כצלפית היא הרגה 75 חיילים גרמנים ועוטרה ב-11 עיטורי גבורה.
אלכסייביץ', אז עיתונאית חוקרת בעיתון מקומי במינסק, החליטה לתעד את ה"היסטוריה האבודה" של נשים ששירתו בצד גברים במלחמת העולם, והועלמו מן הספרות ההיסטורית המלחמתית הרשמית שתיעדה את הניסיון הצבאי הגברי בלבד. כפי שמצטייר מן הספר, הניסיון הנשי במלחמה הזאת עולה על כל דמיון וראוי לתיעוד המופתי של אלכסייביץ'.
מיליון חיילות בצבא ברית המועצות
למעלה ממיליון נשים שרתו בתפקידי לחימה בצבא האדום במלחמתו בגרמניה הנאצית. הן היו טייסות וטנקיסטיות, תותחניות, רופאות וחובשות שפינו תחת אש פצועים ששקלו יחד עם ציודם פי ארבעה ויותר מהן. והן גם בישלו וכיבסו בתנאי שדה. אלכסייביץ' פגשה ברחבי ברית המועצות למעלה מ-500 ותיקות מלחמה שמרביתן העידו על הקושי שהן חוות במפגש שלהן עם מי שהן היו בשנות המלחמה. הן התקשו להיפתח לפניה ולספר על עצמן. לה עצמה הציקה השאלה אם היא רשאית לדבר בשמן. מתוך לבטיה התפתחה שיטת התיעוד ההיסטורי בעל-פה המיוחדת לה שהתבססה על סבלנות, אמפטיה והקשבה אינסופיות לנשים, וחיבור המשפטים השבורים שלהן ליצירה ספרותית נדירה בעוצמתה. עדויות הנשים מרחיבות את הידע שיש לנו על המלחמה והשפעותיה על חיי היומיום בחזית ובעורף, ועל מאבקי ההישרדות של האיש והאישה הפשוטים שגוייסו או התגייסו למלחמה.
מה הניע את ותיקות המלחמה להתגייס לצבא האדום, או ליחידות הפרטיזנים, מתוך ידיעה שהן ישתתפו בהרג ובהרס? רבות מהן עונות שהתגייסו מתוך פטריוטיות, עד כדי נטישת ילדיהן שהגעגועים אליהם הטריפו אותן בחזית. אחרות התגייסו בעקבות אהוב או לאחר שהתאלמנו. ילדות שסורבו בלשכת הגיוס מפאת גילן, ונשים שנדחו מפני שלא היה להן מקצוע נדרש, נרשמו לקורס אחיות מזורז כדי להתגייס. תעמולת הגיוס השפיעה יותר מההורים: "אמא ראתה אותנו הולכות לרכבת, נתנה לי פשטידה ותריסר ביצים והתעלפה". המניע החוזר ונשנה בפי הדוברות לבחירתן היה "הגנה על המולדת", ההתגייסות למלחמה נתפסה בעיניהן כחובה אזרחית. כך מצאה הסופרת שהיא לא כותבת היסטוריה של מלחמות אלא היסטוריה של רגשות. "אני היסטוריונית של נשמה", מעידה על עצמה, ו"בשבילי רגשות הם מציאות". את פיסות ההיסטוריה שאלכסייביץ' חשפה בבנות שיחה היא חיברה ליריעה רחבה ועצומה אחת של "ספר הזמן", זמן המלחמה הגדולה שבו נשים רוסיות, בלארוסיות, אוקראיניות, טג'יקיות ואחרות היו כולן נשים סובייטיות "שהיה להן סטאלין וגולאג, אבל גם ניצחון, והן ידעו זאת".
משהגיעו לחזית גילו החיילות חסרות הניסיון את הברוטליות, התשישות והאימה. מאחר שרובן תפסו את עצמן כמייצרות חיים, הן נוכחו לדעת שקשה להן לייצר מוות. אך רובן לא נמנעו מהרג ומהשתתפות פעילה או סבילה במעשי זוועה שחיילים ופרטיזנים ביצעו בגרמנים שנתפסו, ובמשתפי פעולה מקומיים. ההתנסות בהרג היתה בין הגורמים להתפכחותן של נשים רבות מן האידאלים שהביאו אותן להתגייס למלחמה, והן סיפרו לאלכסייביץ' שהן לקחו על עצמן להישאר אנושיות ולא להפוך למכונות מלחמה. גם לחשש מאובדן נשיותן היה חלק בהתפכחות מן המלחמה, וחלקן ספרו לה בכאב כיצד עם שובן הביתה הן נדהמו לגלות כמה מחבריהן לא חזרו מהמלחמה וכמה מן הנותרים נרתעו מהן.
כותרת הספר – הפנים הלא אנושיות של המלחמה – היא דו-משמעית. אפשר להסיק ממנה שמלחמה היא עסק של גברים וכי נשים מאבדות את נשיותן כשהן לוחמות לצידם וכמוהם. אך אלכסייביץ' אינה סבורה שמלחמה היא עניין לגברים בלבד, והיא טוענת נגד ספרות המלחמה המציגה רק, או בעיקר, פנים גבריות, שעה שסיפור הנשים הלוחמות ומחירי המלחמה שהן משלמות נדחקים אל מחוץ להיסטוריה הרשמית, או לשוליה הנידחים.
"מי ייצא למלחמה אחרי ספרים כמו שלך"? – שאל הצנזור את אלכסייביץ'. הוא טעה, ספרה לא עצר את מלחמות המאה ה-21, ובעקבותיו לא קמה תנועת נשים פציפיסטית עולמית. אלכסייביץ' לא מייחסת לנשיות מהות אנטי-מיליטריסטית. היא יודעת שהחיבוק הפטריוטי החונק מסוגל לסחוף נשים מכל שכבות האוכלוסייה גם לגיהינום המלחמתי הבלתי הרואי שוותיקות המלחמה העידו עליו. ולמרות שמכלל הסיפורים לא עולה מסר של התנגדות לשירות צבאי קרבי לנשים, בוודאי שלא בהקשר של מלחמת העולם השנייה, יש בספר קריאה מוסרית אנטי-מלחמתית חדה ונוקבת אשר חייבת להישמע היום יותר מתמיד, כאן ועכשיו ובכל הזדמנות.
