ב-20 בינואר יושבע הנשיא ה-45 של ארצות הברית, דונלד ג'יי טראמפ. איל ההון הגס, שארגז הכלים שלו נע בין עלבונות גזעניים להטרדות מיניות, הספיק להודיע כבר על מינויו של הקבינט העשיר והשמרני ביותר בעשרות השנים האחרונות. לדוגמא, שר החוץ המיועד שלו, רקס טילרסון, שימש כמנכ"ל של חברת הנפט הענקית אקסון מובייל.

אך הקבינט לא רק עשיר במיוחד; סדרת מינויים מסמנת חזרה למדיניות חוץ אגרסיבית ושתלטנית בסגנון הניאו–שמרני שאפיין את הממסד הרפובליקני בעבר. טראמפ אולי מדבר כמו בדלן–פופוליסט, אבל הכוורת בה הוא מקיף את עצמו מסמנת אגרסיביות וכוחנות אמריקאית מתחדשת, שתשפיע על כל העולם, כנראה לרעה.

לקראת כניסתו של טראמפ לתפקיד הנשיא, ולאור אי הודאות הגדולה שמתלווה לכהונתו ברמה הבינלאומית, כדאי לעצור ולבחון את שמונה השנים האחרונות של האימפריאליזם האמריקאי תחת הנשיא אובמה, ולראות מה השתנה, איך עוצבה מדיניות החוץ של אובמה ומהן האפשרויות שהיא מותירה לטראמפ.

אלימות פוטנציאלית במקום אלימות ממומשת

את כהונת אובמה מן הראוי לנתח על רקע היחלשותה המשמעותית של ארה"ב בזירה הבינלאומית עקב המשבר הכלכלי החמור שהחל ב-2007 בוול סטריט, ושתי המלחמות האסוניות שיזם ממשל בוש בעיראק ובאפגניסטאן. אירועים אלה סימנו שינוי כמותי ואיכותי בתפקידה ההגמוני של ארה"ב בעולם. המשבר הניאו–ליברלי המתמשך, כמו גם המלחמות האיומות שמפרקות עד היום את המזרח התיכון – הם ביטויים של חולשה של מעצמה שמעמדה מתערער.

המרקסיסט הבריטי אלכס קליניקוס תיאר את מעמדה של ארה"ב היום בהשוואה למעמדה של בריטניה בין שתי מלחמות העולם. כמו בריטניה אז, ארה"ב היא עדיין המעצמה החזקה ביותר ובעלת ההשפעה הגדולה ביותר; אך בדומה לתקופה ההיא, כוחות חדשים מערערים את ההגמוניה שלה אט אט. אם בשנות השלושים כוחות אלה היו גרמניה וארה"ב, הרי היום, בסוף עידן החד–קוטביות האמריקאית, המערכת הקפיטליסטית הגלובאלית מצמיחה מספר מוקדי כוח כלכליים – האיחוד האירופי תחת הגמוניה גרמנית, יפן ומדינות BRICS השונות – ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה, הפכו או נותרו כולם שחקנים מעצמתיים משמעותיים בזירה הבינלאומית. מוקד הדינמיות של ההון הגלובאלי כיום אינו במערב הפוסט–תעשייתי, כי אם בדרום מזרח אסיה, שם נפרצים שווקים חדשים של עבודה וצריכה.

היחלשות כלכלית יחסית זו של ארצות הברית היא תוצאה של מעבר של הכלכלה האמריקאית (ותהליכים דומים מתרחשים גם באירופה) מתעשיה לשירותים. אך היחלשות זו לא לוותה בצמצום של הפריסה הצבאית של ארה"ב, כי אם להיפך. מספר חברות נאט"ו, הכלי המרכזי של השליטה הצבאית האמריקאית בעולם, גדל מ-16 ל-28 מדינות מאז 1999. בסיסים צבאיים של ארה"ב פזורים וממשיכים להתפרס ברחבי העולם, ותעשיית הנשק האמריקאית מובילה עדיין את כלכלת המלחמות העולמית. גם תעשיית הניטור והריגול הענפה, קבלני הביטחון הפרטיים ומחנות הכליאה העלומים, מוסיפים להתקיים כתעשיות בעלות דומיננטיות אמריקאית גדולה.

אך במסגרת המגמה של חימוש והתחזקות צבאית אמריקאית, לה אין מקבילה בשום מדינה אחרת (לא רוסיה עם תקציב צבאי קטן לעומת ארה"ב, אך גם לא סין), פנה ממשל אובמה לכיוון אחר מזה של הנשיא שקדם לו. הפריסה הצבאית התרחבה בתקופתו, אך לא כך ההפעלה של כוח. אובמה לא היה ניאו–שמרן עם עמדה גיאו–פוליטית אידיאולוגית הרואה כתפקידה של ארצות הברית להפיץ דמוקרטיה או לפעול בכל מקום בו היא יכולה להתערב. ממשלו התאפיין בגישה ריאליסטית, ששמרה על האינטרסים המידיים של ההון האמריקאי, אך לא בצורות הרפתקניות מדי. התופסת נפח משמעותי יותר במאבקים בזירה הגלובלית בעידן השינויים הטכנולוגיים.

נפט, גרעין ואסיה

קשה עד בלתי אפשרי לסכם את כל השינויים והמגמות שבמדיניות החוץ האמריקאית לאורך שמונה שנים. לכן אציין רק מספר נושאים מרכזיים – בהחלט לא מספקים – של מדיניות החוץ של אובמה, שלפי דעתי יש לבחון על רקע כניסתו המתקרבת והמאיימת של טראמפ לבית הלבן:

פראקינג: באופן אירוני, מהלך מדיניות החוץ המשמעותי ביותר של אובמה היה למעשה מהלך של מדיניות פנים. תעשיית פצלי השמן, שגדלה באופן מסחרר בתקופתו של אובמה, היא אסון סביבתי, אך היא חיסלה בפועל את התלות האמריקאית בנפט מזרח תיכוני. הייבוא לארה"ב של נפט זר ירד במחצית, בעוד שהייצור המקומי שלו הוכפל. המשמעות המרכזית של שינוי זה היא היחלשות ממשית של הברית הסעודית–אמריקאית והתרחקות כללית של ארצות הברית מהמזרח התיכון. מגמה זו, בגלל הקשר העמוק שלה לכלכלת הנפט האמריקאית, וכיוון שטראמפ לא דואג יותר מדי לסביבה, בלשון המעטה, צפויה להתחזק.

הסכם הגרעין עם איראן: הסכם זה הוא ככל הנראה ההישג הגלובאלי הגדול ביותר של אובמה, וגם המהלך הבינלאומי החיובי היחיד שקרה במזרח התיכון בשנים האחרונות. ההעדפה של אובמה "להנהיג מאחור" בניגוד לשימוש הברברי של בוש בכוח, הוכיחה את עצמה במקרה זה. ההסכם היה ניצחון של הפרגמטיות על האגרסיביות בסגנון בוש, שנתניהו וברק ניסו לגרור את ארצות הברית אליה. למעשה, פירק אובמה בהסכם הזה את המושג 'ציר הרשע', שהיה הביטוי האידיאולוגי החריף ביותר של האימפריאליזם האמריקאי והממסד הציוני במזרח התיכון. גם הסכם הגרעין עם איראן מבטא התרחקות משמעותית של ארה"ב מסעודיה.

לקראת כניסתו של טראמפ לתפקיד, מן הראוי לזכור שוושינגטון, כמרכז כוח, עדיין מחוברת בעבותות לסעודיה (כמו גם לישראל), ולכן ההתרחקות היחסית עשויה להיות זמנית. ההתבטאויות האגרסיביות של טראמפ בנוגע לאיראן מראות כי הוא עשוי לשרטט מחדש את 'ציר הרשע' כאויב מולו הוא יפעל. ההערכות הן, שהאפשרות לביטול הסכם הגרעין עצמו נמוכה, אך ישנן דרכים אחרות בהן טראמפ עלול להסלים את היחסים בין ארה"ב לאיראן.

הפניה לאסיה: הנקודה הדוקטרינית המוצהרת והמובהקת ביותר של מדיניות החוץ של אובמה הייתה 'הפניה לאסיה', כלומר – העברת כובד משקלה הגיאו–אסטרטגי של ארה"ב לאזור הפסיפי. לעומת עמדתו בתחילת הכהונה (נאום קהיר), אובמה בשלהי הכהונה מעריך שארה"ב השקיעה יותר מדי מאמצים וכוח במזרח התיכון, כשלמעשה העתיד של הקפיטליזם הגלובאלי נמצא באסיה.

הסכם הסחר הענקי (TPP) אותו קידם אובמה עם מדינות כמו וייטנאם, סינגפור, מלזיה ויפן, כשותפות העתידיות של ההון האמריקאי, הוא מהלך איגוף של הכלכלה הסינית על ידי כריתת הסכמים עם שכנותיה הקרובות, וניצול כוח העבודה הזול שלהן על רקע עליית השכר המשמעותית בסין. לכך יש להוסיף את המעורבות הגוברת של ארה"ב בים סין הדרומי ובאזורים הסובבים את יפן, בהם ישנם מתחים משמעותיים בין שלוש הכלכלות הגדולות בעולם – ארה"ב, סין ויפן.

טראמפ, כך נראה, מבין את החשיבות של הצמיחה הכלכלית בדרום מזרח אסיה. מבחינה רטורית לכל הפחות, הוא מדבר על כלכלה פרוטקציוניסטית המונעת העברת משרות מארה"ב למזרח. להבטחה לא אמינה זו יש להוסיף את יחסו האגרסיבי למדי כלפי סין, אותה הוא מסמן כאויבת המעצמתית המרכזית שלו, על חשבון רוסיה, איתה הוא צפוי לפתח יחסי קרבה.

***

בסיכום, השינויים המשמעותיים שקידם אובמה יותירו חותם על הפוליטיקה והכלכלה הגלובאליות, לטוב ולרע, אך נוכח הבלתי–צפוי במדיניות של הגזען המיליארדר, אולי עוד נתגעגע לתקופתו.

נמרוד פלשנברג

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"