השבוע מציינים ברחבי אירופה מלאות 100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה. מלחמה עקובה מדם זו, שגבתה את חייהם של כ-20 מיליון חיילים ואזרחים, הפכה בחלוף השנים סמל לחרפת האליטות והגנרלים. הבורגנות ונציגיה הובילו, יחד עם קצינים בכירים, את מדינותיהם למרחץ דמים על מזבח ההתפשטות הטריטוריאלית והכיבוש הקולוניאלי.
אחד מתומכיה הגדולים של אותה המלחמה היה איש הרוח הצרפתי הנודע אנטול פראנס, שבשוך הקרבות כתב: "חשבנו שאנו יוצאים לקרב כדי להגן על המולדת, אבל נלחמנו למען התעשיינים".
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הוא אחד המנהיגים שרקדו בשבוע האחרון על דמם של הפועלים הנופלים. נכון, מדינת ישראל הוקמה יותר מ-30 שנה לאחר המלחמה, ולכן לא נטלה חלק בטבח ההדדי; אולם נתניהו כמנהג נתניהו, המשיך להידחף לחגיגות לא–לו, וכבר הספיק לדבר בשמם של "הלוחמים היהודים במלחמת העולם הראשונה".
מעניין שלאוזניו של נתניהו הגיעו השמועות על מלחמת העולם הראשונה, אך הוא לא שמע דבר על העסקאות הביטחוניות, שלפי המשטרה כרוכות היו בשוחד – כל אותן עסקאות שרקמו מקורביו ועורכי דינו ממש ליד לשכתו.
רבים דשו בשאלה: "האם נתניהו ידע?". השאלה האמתית היא כיצד פעל נתניהו. הרי עסקת הצוללות, עסקת ארבע ספינות הטילים, רכישת שתי הספינות נגד צוללות והניסיון של קצינים בכירים בחיל הים להפריט את התחזוקה שלהן – כל אלה אינם רצף של טעויות. זו מדיניות.
לצערנו, הדיון ציבורי סביב מדיניות ממשלת הימין הפועלת למסירת משאבי הגז לידיים פרטיות שכך. לפי ממשלת ישראל, חלוקת העבודה ברורה: איל ההון תשובה ושותפיו האמריקאים הם הזכאים לרווחי הגז; על אזרחי ישראל מוטלים המימון והנטל להגן על האינטרסים של תשובה ושותפיו. למי בכלל נחוצות שש(!) צוללות ועוד ספינות? שאלה זו אפילו אינה נשאלת. הרי, "צרכי הביטחון" קדושים ו"מר ביטחון" דורש אינספור קרבנות.
מאחורי "עסקת הצוללות" עומדת שרשרת ארוכה של בעלי הון, גנרלים בשירות פעיל ובדימוס, אנשי תעשיות הנשק הגרמניות (שסיפקו את תוצרתם לצבא הגרמני בשתי מלחמות עולם) ומאכערים. אין ספק שהמלחמה היא עסק טוב, כשם שהכיבוש הוא עסקה משתלמת היטב עבור אותה שכבה של בעלי הון וסוחרי נשק, גנרלים בהווה ובעבר, בנקים, חברות בנייה, רשתות שיווק ועוד רבים ולא–טובים אחרים.
עלותן של שלוש הצוללות הראשונות מוערכת בכ-1.4 מיליארד יורו (יותר מ-5.8 מיליארד שקל). מיליארדים אלה נלוו מבנק דיסקונט. לשם השוואה, סכום זה שווה לכ-60 אחוז מהוצאות הממשלה על ההשכלה הגבוהה כולה.
זה ארבעה שבועות שובת הסגל הבכיר במכללות הציבוריות בדרישה להשוות את תנאי העסקה והשכר שלהם לעמיתיהם באוניברסיטאות. המעסיקים, ועד ראשי המכללות, מסרבים לנהל מו"מ בעניין במצוות האוצר משום שלדבריהם "אין כסף". אין כסף? יש ויש, אבל לאו דווקא במקומות בהם הוא נחוץ לחברה.
