בשנת הלימודים האמורה להתפתח בעוד מספר ימים ילמדו במערכת החינוך 560 אלף תלמידים ערבים, שהם כרבע מכלל התלמידים בישראל. התלמידים הערבים מצויים ברובם במצב חברתי–כלכלי קשה. כשני שלישים מהם חיים מתחת לקו העוני ונמנים עם החמישון החברתי–כלכלי התחתון, וכרבע מהתלמידים נמנים עם החמישון השני.

קיים פער אדיר בין מערכת החינוך בחברה הערבית לזו בחברה היהודית. לפי הערכות המתבססות על תוצאות מחקרי פיז"ה בשני העשורים האחרונים, פער זה שווה ערך ל-4-3 שנות לימוד. בחינוך הערבי חסרות כ-4,500 כיתות לימוד וכ-140 אלף שעות לימוד, והתקציב לתלמיד ערבי נמוך באלפי שקלים מהתקציב ממנו נהנה תלמיד יהודי. מצב זה הוא תוצר של מדיניות אפליה מתמשכת בהקצאת משאבים, של אי–התאמת תכני ותוכניות לימוד ושל מעמדו הבעייתי והנמוך של החינוך הערבי במשרד החינוך.

בשנת הלימודים שחלפה ספג החינוך הערבי מכה קשה בשל משבר הקורונה. מאז השבתת מערכת החינוך בידי הממשלה בחודש מארס, התלמידים הערבים ברובם המכריע נשכחו הן בתקופת בה הופעל מערך הלמידה מרחוק והן בתקופה בה התחדשו הלימודים בבתי הספר.

הלימודים מרחוק לא היו בהישג היד של יותר ממחצית מהתלמידים. הסיבות לכך: מחסור חמור במחשבים ובאמצעי קצה אחרים; בעיות הקשורות בתשתיות בישובים ערביים; היעדר הכשרה והכנה לצוותים חינוכיים להוראה במצבי חירום ולשימוש בכלים מתוקשבים; פערים טכנולוגיים ודיגיטליים בין החינוך הערבי לחינוך היהודי; מחסור בתכנים חינוכיים בשפה הערבית; שימוש מועט בשפה הערבית בחוזרים ובהוראות שהופצו לבתי ספר ובמיוחד בתחילת המשבר; ובעיות נוספות הנובעות מהעוני ומהמצב הסוציו–אקונומי הקשה ממנו סובלים כשני שלישים מהתלמידים הערבים.

לפי ההערכה של ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, כ-85% מהילדים הערבים לא חזרו ללימודים מאז ההחלטה לחדש את הלימודים בבתי ספר. בחינוך הערבי בנגב המצב חמור עוד יותר. כך, למשל, עשרות אלפי התלמידים בישובים הבלתי–מוכרים לא השתתפו כלל ב"למידה מרחוק", ולא חזרו ללימודים מאז פרוץ המשבר.

משרד החינוך אינו קשוב לצרכים ולמגמות בחברה הערבית, לא נתן מענה לצרכים של התלמידים הערבים ולא הציע פתרונות המתאימים למציאות חייהם. בכך העמיק משרד החינוך את בעיית האמון הקיימת בינו לבין החברה הערבית בכלל, ולבין ההורים בפרט.

עוד בטרם פרץ המשבר, סבלו בתי ספר בחברה הערבית ממצב פיסי קשה מאוד המתאפיין בצפיפות גבוהה, השימוש במבנים יבילים (ולרוב לא תקניים), בעיקר בנגב, ובבעיות נספות הנובעות מקשיים תקציביים של הרשויות המקומיות הערביות. מסיבה זו, במרבית המקרים לא אפשרו התנאים הפיסיים בבתי הספר לקיים את הוראות משרד הבריאות. אלפי תלמידים בנגב מגיעים לבתי הספר באמצעות מערך אוטובוסים בעייתי. בשל האוטובוסים הצפופים והלימודים במבנים יבילים בתנאי תברואה ירודים. נמנעו הורים רבים משליחת ילדיהם ללימודים. לדוגמא, בעיצומו של משבר הקורונה נאלצנו לעתור לבית משפט כדי לדרוש אספקת מים לבית הספר בתל ערד.

מציאות קשה זו מרחיבה את הפערים ואת היקף הנשירה של תלמידים ממערכת החינוך הערבית. הפגיעה העיקרית היא בילדים הבאים מרקע סוציו–אקונומי קשה, בילדים החיים במצוקה ובבני נוער בסיכון.

ניהול מערכת החינוך במצב חירום ובצל משבר עמוק ואי–ודאות, כמו במשבר הנוכחי, מחייב אימוץ מדיניות המבוססת על דיאלוג, הקשבה לצרכים של החברה ולמגמות המתהוות בשטח, וכן שיתוף פעולה מקסימאלי של משרד החינוך עם החברה הערבית ונציגיה בתחום החינוך. החברה הערבית רואה בחינוך אפיק אסטרטגי חשוב להתפתחותה ומוכנה לשיתוף פעולה במאמץ לסגירת פערים ולקידום מערכת החינוך שלה ולהתמודדות עם המשבר הנוכחי.

משרד החינוך נדרש להקצות את המשאבים הדרושים לטיפול בבעיות הייחודיות לחברה הערבית והנובעות מאפליה ארוכת שנים רבות בכל המישורים. המשרד נדרש גם לאפשר גמישות מרבית ולתת כלים ומשאבים לרשויות המקומיות הערביות ולמחלקות החינוך בתוכן, כך שיוכלו לנהל את המשבר ברמה המקומית. הרשויות המקומיות מתמודדות עם משימות רבות חדשות הנובעות מהעברת הטיפול בהן לרמה המקומית. מתן משאבים נוספים יאפשר למקסם את ניצול המשאבים המושקעים בחינוך, ויבטיח נוכחות מירבית של התלמידים בבתי ספר. נוכח העובדה שכ-13 אלף מורים ערבים מובטלים, נדרש המשרד לקלוט מתוכם את כוח האדם החסר בהוראה.

אם הממשלה לא תפיק את הלקחים מהכשלים שנחשפו בניהול המשבר בחינוך הערבי, לא תטפל באופן דחוף בבעיות הידועות ולא תגבש מתווה מתאים לחברה הערבית – תגבר הסכנה המוחשית שהחינוך הערבי יפסיד שנת לימודים נוספת.

שרף חסאן

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך"

הקרוב המוקדש לתחילת שנת הלימודים