תביעה הוגשה בשם צעיר שהינו מתמודד נפש שהועסק במפעל החברה כהנדסאי מכונות, ופוטר מעבודתו בסמוך לאחר שובו מחופשת מחלה בה שהה לצורך אשפוז, עקב מצבו הנפשי. בשיחת הפיטורין שנערכה לתובע באופן מיידי וללא שימוע, נאמר לו על ידי מנהל פס הייצור: "אתה לא מתאים למפעלים שעובדים 24/7… כדאי לך למצוא מסגרת מתאימה. ייתכן ויש עמותות שיכולות לעזור לך" וכן: "הבן שלי סובל מאותה מחלה כמו שלך, ואיני רואה שעם בעיה כזו אפשר לתפקד כרגיל במסגרת עבודה… עדיף לך לשבת בבית".
בתביעה נטען כי בפיטורי התובע הפרה הנתבעת את איסור האפליה בתעסוקה הקבוע בסעיף 8 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תשנ"ח-1998), שכן התובע פוטר ללא כל סיבה עניינית, אלא רק בשל היותו מתמודד נפש, ומבלי שהנתבעת קיימה את חובתה לנסות ולאתר עבור התובע התאמות שיאפשרו את המשך עבודתו בחברה. עוד נטען כי הנתבעת הפרה את חובתה לפעול לייצוג הולם של אנשים עם מוגבלות בקרב עובדיה, בהתאם לאמור בסעיף 9 לחוק השוויון, בכך שלא שקלה את היותו של התובע אדם עם מוגבלות, כשיקול נגד פיטוריו.
בתביעה מפורט, כי פיטוריו המפלים והמשפילים של התובע גרמו לו לנזקים קשים, ובכלל זאת להידרדרות במצבו הנפשי ולכך שלא היה מסוגל לחזור ולהשתלב בשוק העבודה במשך כשנה לאחר פיטוריו. בנוסף לאמור, נטען כי הנתבעת הפרה את החובה לקיים לתובע שימוע טרם פיטוריו, וכן את החובה למתן הודעה מוקדמת לפיטורין. התביעה נוסחה בעזרת הסטודנטים עודאי עתאמנה, דן אורבך והראל כהן, ובהנחיית עו"ד דנה ברכפלד מהקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלות במרכז לחינוך משפטי קליני של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
