בשבוע שעבר, וללא הודעה מוקדמת, השיקה ההסתדרות את האתר "דבר העובדים בארץ ישראל". האתר החדש הוקם על חורבותיו של האתר "דבר ראשון", שנסגר באופן פתאומי ערב הבחירות ב-9 באפריל.
הורדתו מהאוויר של אתר "דבר ראשון", פחות משלוש שנים לאחר שהוקם, נעשתה על רקע זעם בצמרת ההסתדרות על מאמר שכתב עורכו הראשי שי ניב. המאמר שמתח ביקורת על תפקודו של שר האוצר הניאו–ליברלי משה כחלון, שבמהלך כהונתו טיפח שיתוף פעולה עם יו"ר ההסתדרות לשעבר, אבי ניסנקורן, נגנז ובעקבות זאת התפטר ניב מתפקידו.
כפי שפורסם ב"זו הדרך" (17.4) יו"ר ההסתדרות הנכנס, ארנון בר דוד, החליט להוריד מהאינטרנט את האתר. אחרי הכחשות רבות, נמסר מההסתדרות כי נתקבלה החלטה "לבחון מחדש את פעילות האתר", ועובדיו הוצאו לחופשה בתשלום. הורדת האתר נומקה בכך ש"עסק בתחומים שבהם לא אמור היה לעסוק", לדברי ההסתדרות.
לאחר שארגון העיתונאים פרסם הודעת תמיכה בעובדי "דבר ראשון" ודרש הבהרות בעניין מההסתדרות, החלה האחרונה מתנכלת גם לארגון העיתונאים, המאוגד תחתיה. כפי שפורסם ב"זו הדרך" בחודש שעבר, במכתב ששלח ליאיר טרצ'יצקי, יו"ר הארגון, הורה לו ראש אגף המנהל בהסתדרות לפנות לאלתר את כל החדרים המוקצים עבור ארגון העיתונאים. "זה אגרוף בפניה של הדמוקרטיה בהסתדרות ובפניהם של חצי מיליון חבריה", מסר טרצ'יצקי.
"הסתדרות ללא פוליטיקה"
האתר החדש עלה לאוויר יממה לפני ששאלת סגירת "דבר ראשון" ופיטורי הצוות עמדו בפני בחינה משפטית ברשות השיפוט של ההסתדרות. יש לציין שניכרים באתר החדש שינויים משמעותיים מאוד.
ראשית, את הצבע האדום ששלט באתר הקודם, החליף הצבע הכחול. שנית, בוטלו מדורים רבים ונותרו רק אלה העוסקים בשאלות כלכלה וחברה הקשורות ישירות בעובדים.
בר דוד כתב בטור לרגל השקת האתר: "אנו שמחים ומברכים על חזרתו של האתר שמביא לקדמת הבמה את קולה של העבודה המאורגנת בארץ. ההסתדרות משנה את פניה, ודווקא בימים אלו של מציאות כלכלית וחברתית מורכבת, נפעל ביתר שאת על מנת לחזק את העובדים, לשפר את השירות במקומות העבודה ולאזן את השיח הציבורי". הכל טוב ויפה, אבל האם אפשר לנתק את שאלות מעמד העובדים מהשאלות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות "הגדולות"?
מה שמדאיג בדבריו של בר דוד הוא המשך הקו של קודמו, איש העסקים הנוכחי עופר עיני, שנבחר לראשות ההסתדרות תחת הסיסמא "הסתדרות ללא פוליטיקה". האם אפשרית "ההסתדרות ללא פוליטיקה"? כמובן שלא. הרי בחירת השם "דבר העובדים בארץ ישראל" ולא "בישראל" היא בחירה פוליטית המבטאת קו ימני קיצוני. סגירתו של "דבר ראשון", החלפתו ב"דבר העובדים בארץ ישראל" מזכירה את פרשת סגירת "דבר" ההסתדרותי ב-1996.
על סופו של עיתון "דבר"
איגודים מקצועיים רבים בעולם מפעילים אתרי אינטרנט, תחנות רדיו וטלוויזיה ואף עיתונים יומיים. מ"קלסהקמפן" ("מאבק המעמדות") באוסלו ועד "פאחינה 12" (עמוד 12) בבואנוס איירס, מעוניינים איגודי העובדים להשפיע ולהביע עמדות מעמדיות–שמאליות במאבקם על דעת הקהל.
משך עשרות יצא לאור מטעם ההסתדרות הכללית העיתון "דבר. עיתון יומי זה היה שופר הנהגת ההסתדרות ומפא"י. שינויים בקו האדיטוריאלי נרשמו לאחר שמפא"י הודחה משלטון ב-1977: העיתון פנה שמאלה נוכח אימוץ עמדות ניאו–ליברליות במפלגת העבודה (מפא"י לשעבר) באמצע שנות ה-80 והקרע בין הנהגות המפלגה להנהגת ההסתדרות. קרע זה, להזכיר, הביא בהמשך את יצחק רבין, אז ראש הממשלה ויו"ר העבודה, לתמוך ב-1994 במועמדות של חיים רמון לראשות הארגון נגד מועמד מפלגתו שלו, חיים הברפלד.
בין מעשי החבלה של איש העסקים רמון בהסתדרות בלט סגירת עיתונה היומי. הייתי אז יו"ר ועד העובדים של "דבר" והכרתי היטב את רמון. ברור היה כי ההחלטה על סגירת העיתון נפלה על רקע פוליטי ואידיאולוגי. בשיחות אישיות רמון אף שאל אותי: "למה אני צריך את העיתון השמאלני הזה, כאשר בכל בוקר אני קורא את 'הארץ' ודי מבסוט מכל מה שנכתב שם – גם לגבי ועדי העובדים וההסתדרות?".
התנגדנו אז לסגירת העיתון והצענו הצעה מהפכנית: להפוך את העיתון לקואופרטיב בבעלות העיתונאים ועובדי הדפוס, בתמיכת ההסתדרות. לתומי סברתי שתפקידו של ארגון עובדים הוא לשמור על מקום עבודה (בבעלותו!) של כ-180 עובדים ואף לקדם יוזמות של בעלות שיתופית על אמצעי הייצור.
תשובת ההסתדרות ניתנה בבית המשפט. באי כוחה מסרו כי עיתון "דבר" אינו בבעלות ההסתדרות, אלא בבעלות חברה מסחרית חדלת פירעון. מה שאילץ את הוועד להוכיח ("הרמת מסך") כי אכן ההסתדרות היא בעליה של העיתון מאז שברל כצנלסון ייסד אותו ב-1925.
רמון פרש מהתפקיד כעבור כשנה וחצי, והמאבק לשמירת מקום העבודה נמשך תחת הנהגת יורשו, ח"כ (אז והיום) עמיר פרץ. פרץ היה נחוש לסגור את "דבר" בגלל "בעיותיו הכלכליות"; כך גם סבר גזבר ההסתדרות, ח"כ חיים "ג'ומס" אורון, ממנהיגי מרצ. אגב, אורון גרם באותם הימים גם לסגירת עיתונה היומי של מפ"ם "על המשמר". יצוין שתוך הפגנת סולידריות מעמדית, "דבר" קלט את מפוטרי "על המשמר".
עמיר פרץ אכן סגר את "דבר". כשלו כל המאמצים לגייס את ההסתדרות להצלת העיתון ולהפכו לקואופרטיב. גם הבנקים סרבו להעניק אשראי. העיתון, בניהול עובדיו, סגר את שעריו במאי 1996. רוב העיתונאים נידונו לתקופות אבטלה ממושכות למדי. כך נסגר במדינת ישראל העיתון האחרון בבעלות ציבורית.
אפרים דוידי
