מרכז אדוה פרסם הבוקר (ראשון) את הדו"ח השנתי "תמונת מצב חברתית" תחת הכותרת "מגפת אי-השוויון נמשכת". "מגפת הקורונה עדיין לא חלפה מהעולם, למרות שנדחקה לשולי סדר היום", הדגישו כותבי הדו"ח. "אותה מגפה שגרמה למוות של מיליוני בני אדם, הביאה לקריסתם של עסקים רבים, לאבטלה בשיעורים שלא נודעו מאז עידן המשבר הכלכלי של 1929 ולהוצאות ממשלתיות עצומות". נתוני הדו"ח מספרים את סיפור הרחבתו של אי-השוויון בישראל בשנתיים הראשונות של המגיפה.
ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה וממחברי הדו"ח, מסר: "מהמסמך עולה תמונת המצב של קצה עליון הנהנה מעושר פיננסי וממדיניות מיסוי נוחה, וקצה תחתון אשר כבר בשלב מוקדם של החיים מוצא עצמו במסלול של שערים סגורים. יכולותיה של המדינה להתמודד עם אי השוויון החברתי-כלכלי הולכות ומצטמצמות. אם אנו חפצים בשירותים אוניברסליים ונדיבים יותר, עלינו להעלות את רמת המימון שלהם".
הדו"ח סוקר, בין היתר, את השפעות מגיפת הקורונה על אי-שוויון, ומוצא כי אומנם העשירים התעשרו, אבל הרוב לא נהנה מכך. דווקא ב־2020, השנה הראשונה למגיפה שטלטלה את המשק ושהביאה למשבר אבטלה חסר תקדים, המשיכו הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור לגדול – ב־8.5%, והגיעו לכדי 4,406 מיליארד שקל.
החוקרים הבהירו את העיוות: "המשבר הכלכלי גרם לפרטים ולמוסדות להשקיע את כספיהם בשוק ההון ולא בפעילות כלכלית ממשית. בפועל, מרבית הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור מוחזקים בידי העשירונים העליונים, ובעיקר המאיונים העליונים. אומנם למרבית הציבור יש נכסים פיננסיים – קרן פנסיה, קופת גמל, חשבון חסכון ועוד, אולם חלקם של בעלי הון ובכירי המשק העסקי בסך הנכסים הפיננסיים גדול במיוחד".
על פי מחברי הדו"ח, הצבר ההון הגדל של עשירי ישראל עשוי היה לחלחל לכלל האוכלוסייה, אילו גדלו המסים שהם משלמים. לפחות בקצב דומה לגידול העושר של בעלי ההון, ובכך היו מאפשרים למדינה להשקיע בשירותים שהיא מעניקה לכלל האזרחים. אלא שבעוד הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2015 ל־2020 ב־31.6%, הכנסות המדינה ממיסוי גדלו רק ב־14.5%. "כמובן שהעשירים משלמים חלק גדול מן המסים, ובעיקר ממס ההכנסה, אלא שרמת המיסוי בישראל כאחוז מהתוצר היא מן הנמוכות בקרב מדינות מערב ומרכז אירופה כשבישראל אין גם מס עושר או מס ירושה", ציינו מחברי הדו"ח.
נושא בוער אחר שהדוח נוגע בו הוא שוק הדיור בישראל המתאפיין, לדברי החוקרים, ב"בפיצול מעמדי מובהק", שמצדו האחד נמצאים משקי הבית שהכנסתם הגבוהה והונם הרב מאפשר להם לרכוש דירה שנייה ויותר, והם מפיקים לעצמם הכנסה נוספת מתשלומי שכר דירה, המגדילים את הונם עוד יותר. ובצד השני נמצאים משקי הבית שאין בבעלותם דירה והם מתגוררים בשכירות פרטית.
מרבית משקיעי הנדל"ן הם משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יחסית ברמה של העשירון השביעי ומעלה. בשנת 2019 עמד שיעורם על 10% בעשירון 7 , על 12% בעשירון 8, על 16% בעשירון 9 ועל 33.6% בעשירון העליון. 12% ממשקי הבית בעשירון העליון החזיקו בבעלותם שלוש דירות ויותר. בניגוד למצב במדינות קפיטליסטיות מערביות רבות, שבהן קיימת חלופה נרחבת של דיור ציבורי או חברתי, בישראל מרבית חסרי הדירה מתגוררים בשוק השכירות הפרטית, המתאפיין בהיעדר כמעט מוחלט של רגולציה, בחוסר יציבות ובהיעדר פיקוח על גובה שכר הדירה.
עוד עולה מנתוני הדו"ח כי קיים פער משמעותי בשירותים הבריאותיים שמקבלים תושבי ישראל. "לא מעט מחקרים מלמדים כי אוכלוסייה בעלת הכנסה נמוכה עלולה להיקלע למצב שבו תיפגע נגישותה לשירותי בריאות", מסבירים הכותבים". הנגישות הזו נפגעת עקב ההפרטה הזוחלת של מערכת הבריאות הציבורית, שהחלה עוד בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת ונמשכת עד היום. ההפרטה באה לידי ביטוי בהשתתפות העצמית בתשלום עבור תרופות ועבור טיפול רפואי ובעידוד רכישת ביטוחי בריאות פרטיים, נוספים על הביטוח הממלכתי". צעדים אלה, הדגישו כותבי הדו"ח, הובילו להוצאות גוברות של משקי בית עבור שירותי בריאות, למשיכת אנשי רפואה בכירים מהשירות הציבורי לשירות הפרטי ולירידה באמון שהישראלים נותנים במערכת הבריאות הציבורית שהחוק נועד לחזקה.
לעיון במסמך המלא (54 עמודים):
https://adva.org/wp-content/uploads/2022/05/socialreport2022.pdf
